חברים מזויפים/ מיכל פיטובסקי/ הוצאת טל מאי

אמל"ק: ספר נוער מוצלח, תקראו!

אני מדור האיקס, הדור שדחפו לו לראש שהוא צריך ציונים טובים בשביל אוניברסיטה טובה בשביל עבודה טובה בשביל פנסיה טובה. הילדים שלי הם ג'נזי, שזה גם הדור עם השם הכי מגניב, וגם דור שהשאיפה שלו היא לחיות את החיים ולעשות מה שבא להם, ואם אפשר, גם להתפרנס מלהעלות על זה טיקטוקים. בילדות שלי היה פילם משפחתי אחד שהשתמשו בו בשמחות ובפורים, ובשביל לראות את התמונות שלי מפורים 1980 (בילבי) הייתי צריכה לחכות עד 1983, עד שכל ה־24 תמונות שבפילם יצולמו (אבל רק בהזדמנויות מיוחדות) ויפותחו. הילדים שלי, לעומת זאת, מצולמים במאות ג'יגה בייט שמפוזרים בעננים שונים, ויכולים לבדוק מה הם לבשו לפני שנתיים בסתם יום בספטמבר. הם גדלו כשתיעוד ופרסום הם ברירת המחדל, בעוד שאני גדלתי בידיעה שעל רוב הדברים לא מדברים מחוץ לבית, החל מכסף וטיפול פסיכולוגי (מי ישמע!) ועד למחלות שאסור להזכיר בשמן, גם לא אחרי המוות.

כך שכשאני שומעת על משפחת אמממו (שם בדוי), שיש להם ערוץ יוטיוב וטיקטוק וקיבלו סדרת רשת והאמא מוציאה ספר בישול והילדים מקבלים אלפיים שקל בשביל להגיע לבת מצווש ולהצטלם שם, אני גם נחרדת וגם מוקסמת, ובעיקר מקווה שהם מפקידים ברציפות לקרן הפנסיה שלהם. לילדים שלי כל העניין נראה הגיוני לגמרי, אבל גם לי וגם להם ברור שמה שרואים על המסך הוא לא כל מה שיש, ושמאחורי כל מתיחה מעולה שהילד עושה להורים בספונטניות, יש כנראה שעתיים של חזרות ושעה של צילומים.

מיכל פיטובסקי כתבה ספר על תום טיראן, טינאייג'ר שהוא חלק ממשפחה מצולמת כזו, ועל הודיה, אחת שמעריצה אותו ועכשיו גם לומדת איתו בבית הספר. הספר מסופר משתי נקודות המבט, של תום והודיה, ומנסה להדגים – וגם מצליח, לפחות ככל שאני, כהורה, מסוגלת לקבוע – את הדילמות של הדור הזה: בין השאר, הרצון להתבלט ולהתפרסם, אבל במקביל גם הרצון ההפוך, לא להתבלט ושלא ישימו לב אליך; להיות כמו כולם אבל לגמרי שונה.

נושא הפרסום והתהילה המזויפת שבאה איתו כבר נידון לא פעם בספרות נוער, וגם כאן הוא עולה כבר בתחילת הספר. תום ומשפחתו מגיעים לצילומים בקניון, אבל הם מפורסמים אז הם חייבים להיכנס מהכניסה האחורית, שהיא בעצם מסדרונות חשוכים שמובילים לפחי האשפה – מטאפורה מוצלחת. בקניון תום פוגש את הקהל הגנרי, וכולם נראים לו אותו דבר: "אני תוהה אם הילדים בקהל יודעים שיש להם כפילים במקומות אחרים בארץ ושהחיים שלהם כנראה דומים לחיים של ילדים אחרים. בטח גם המחשבות שלהם משוכפלות." הוא, לעומת זאת, מרגיש לא שייך, כמו חייזר. ומה יפה? שגם כל אחד מהילדים בקהל מרגיש כמו חייזר.

הודיה לעומתו נהנית להיות חלק מההמון. בבית היא כל הזמן עסוקה בעזרה להורים, ודווקא בבית הספר, כשלא רואים אותה, היא יכולה לקבל קצת שקט. מבחינתה היא הרקע, ותום הוא הכוכב, והיא עוקבת אחריו בבית ספר, ומצלמת תמונות שלו כשהוא לא רואה. הודיה אמנם לומדת עם תום באותה שכבה בבית הספר, בית ספר על־אזורי שהיא נרשמה אליו במיוחד בגללו, אבל זו שכבה בת עשר כיתות, ותום לא באמת יודע מי היא. היא, לעומת זאת, משוכנעת שהיא מכירה את "תום האמיתי", כי היא הרי צופה בערוץ המשפחתי שלו מאז שהיה בן תשע. היא בטוחה שהיא יודעת מתי הוא מאושר ומתי הוא עצוב, ובכך היא מנסה להבדיל את עצמה מקהל המעריצות, שהיא חלק בלתי נפרד ממנו. תום עצמו, אגב, דווקא חש זרות כלפי "התום מהסרטונים", כאילו מדובר ב"פיסות מהעבר שתלושות ממני, שאני לא מרגיש שייך אליהן בכלל".

שני המתבגרים הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע, וכמה שהם שונים – הם דומים. דמיון שאף אחד לא רואה, עד שהודיה מחליטה לצבוע את השיער שלה בכחול, בדיוק כמו שתום עשה. אבל כשתום צבע את השיער, זה היה בעידוד אימו, שגם הגנה עליו אחרי שננזף. להודיה לעומת זאת אין גב מצד ההורים שלה, וכשהיא מושעית מבית הספר בגלל צבע השיער, מי שמגינה על הזכות שלה לבטא את עצמה היא דווקא אמא של תום.

הנושא המרכזי בספר הרגיש והמרגש הזה, והמקור לשמו, וגם מה שבעיקר מעסיק את תום, זה מי חבר אמיתי ומי לא. תום מודע לכך שהמעריצים שיש לו שמכירים את דמותו המצולמת הם מזויפים, ותוהה לגבי ה"חברים האמיתיים" שלו כביכול. בגלל שתום נאלץ לחיות ברשתות החברתיות, הוא כבר לא מאמין ללייקים ולתגובות האופייניות ("מלךךךךך" "איזה חתיך, אמא'לה") ורק כשהוא מקבל תגובות מהחברים שלו, שהן בדרך כלל ירידות ("היי, הנה קוף" "בוקר אור, ילד מסריח") הוא חושב שחוסר הזיוף מוכיח שהם חברים אמיתיים. אבל הוא לא בטוח, ובמהלך כל הספר הוא שואל את עצמו אם הם חברים אמיתיים או מזויפים. כשהחברים שלו מזמינים אותו לבוא לפגוש אותם, אבל מבקשים שיביא גם את הרחפן החדש שלו, הוא מתבאס, וחושש שזו לא חברות אלא סתם ניצול. הוא גם עושה לחברים שלו מבחני נאמנות – מספר להם שקרים כדי לראות אם הם מפיצים עליו שמועות – אבל גם כשהם עוברים את המבחנים, הוא עדיין לא סומך עליהם מספיק בשביל לדבר איתם בכנות. ובסופו של דבר, אחד הדברים היפים בספר הוא העובדה שהוא כמו בחיים – לא נותן, לא לנו ולא לתום, תשובות חד משמעיות. בסוף הספר תום עדיין לא מקבל תשובה אם "החברים האמיתיים" הם אמיתיים, והודיה (תודה לאל) לא מקבלת סוף רומנטי שבו תום מבין שהיא האחת בשבילו. וגם אם אין סוף טוב, עדיין יוצאים מהספר בתחושה שלא הכול דפוק ויש איזושהי תקווה לשינוי חיובי – ואם אתם מתבגרים בימים אלה (וגם אם לא), זה באמת המקסימום שאפשר לבקש.