בעקבות המזוודה האבודה
אתונה
בדרך לחדר שעידו שכר להם במלון ליד שדה התעופה, רני אמר שאין שום סיכוי בעולם שישלחו אותם ליפן. "למה שלעידו יהיה אִכפַּת בכלל מהמזוודה של ג'וני ומהתיק של אלה?" תהה רני.
"והיומן של אח שלי!" הוסיפה אלה.
"אני די בטוח שהמזוודה לא ביפן, כי איך היא הגיעה לשם? רני, בטח התקנת לי לא נכון את האפליקציה," האשים אותו ג'וני.
"אין שום סיכוי, אני לא עושה טעויות בדברים כאלה, אבל זה לא משנה, כי לא נוסעים ליפן," התעקש רני להיות הגיוני. בינתיים הם הגיעו לחדר, ואלה, שגרה פעם ביפן, התחילה לספר להם כמה טוקיו מהממת, וללמד אותם מילים חשובות ביפנית כמו "שלום" ו"תודה" ו"כמה זה עולה".
"שנייה, את כבר ביפן, אבל אנחנו עדיין ביוון. יש לנו כתבה לכתוב," אמרה ספיר.
"אני על זה," אמר רני, אבל ג'וני, שהסתכל מאחוריו מה הוא עושה בטלפון, אמר: "לא, אתה לא! אתה ביוטיוב, רואה – מה זה? ריקודי עם?"
"כן, כי חיפשתי עובדות מגניבות על יוון, וגיליתי שביוון יש יותר מארבעת אלפים ריקודים מסורתיים רשמיים!" השיב רני.
"אני מבין שהכותרת של הכתבה תהיה: דברים שלא מעניינים אף אחד," אמר ג'וני, מרוצה מעצמו.
"האמת?" שאלה אלה, "זה דווקא מגניב. ואפשר לעשות קומיקס עם הסברים איך רוקדים, זה כבר סוגר לנו עמוד."
"אי אפשר לעשות קומיקס על איך רוקדים בלי לרקוד," ספיר אמרה ובצדק, ורני הגביר את הסאונד בטלפון שלו, וארבעתם ניסו לחקות את הריקוד בסרטון.
דברים שמגלים כשרוקדים יחד ריקודים יווניים:
למי אין בכלל חוש קצב (רני)
למי לא אכפת שדורכים לו על הרגליים (גם רני, אבל זה הגיוני, כי רוב הזמן זאת הייתה אשמתו)
למי יש כישרון מדהים לריקודים יווניים (ג'וני)
מי מתחמקת מלרקוד בטענה ש"מישהו צריך לכתוב את הכתבה" (ספיר)
ולמי היה את הרעיון הגאוני להצטלם עם השמן זית עם הציור של הזית המחייך ולשלוח לעידו, בתור ריכוך ראשוני לפני שמבקשים ממנו לטוס ליפן (אלה)
ואז הם שלחו את הכתבה והלכו לישון. עידו כל כך התלהב, שהוא תרגם את זה לאנגלית ושלח לחבר שלו, עיתונאי יווני. כשהם קמו הם גילו שעידו סגר שיתוף פעולה בין Young לעיתון הכי גדול ביוון, שכלל פרסום סדרת כתבות על ריקודים לאומיים. "אז כן טסים ליפן?" שאל רני, המום, כשראה מייל מעידו עם ארבעה כרטיסים.
בין אתונה לטוקיו
הטיסה לקחה כמעט שתים־עשרה שעות, ובמהלכה הם שיחקו את כל משחקי הדרך שהם הכירו, החל מארץ־עיר ועד איש תלוי, סיפרו סיפורים מביכים על עצמם, גילו שאלה וג'וני נולדו באותו תאריך, ושספיר ורני אוהבים את אותה להקת פופ קוריאנית. אלה, שטסה כל כך הרבה שהיא כבר לא יכלה לראות אוכל של מטוסים, אכלה בעיקר חטיפים ונתנה את הארוחות שלה לג'וני, כי הוא טען שבגלל כל ההקאות במעבורת הוא במאזן שלילי או משהו כזה, ובגלל זה, כשהיא נרדמה לו על הכתף, הוא לא הזיז אותה, אפילו שזה לא היה הכי נוח. ככה כשהם הגיעו לשנחאי, שם היו צריכים להחליף מטוס, אלה הייתה ערנית ומלאת אנרגיה, והובילה אותם בשדה התעופה אל הטיסה הבאה בלי להתבלבל. עד שהם הגיעו לטוקיו, כבר היו לארבעתם בדיחות פרטיות מטופשות ואפילו המנון שהם המציאו לעצמם, שהיה מבוסס על מַנגינַת שיר של להקת הפופ הקוריאנית, וכלל בעיקר את השמות שלהם ושמות של מקומות בעולם שאולי ההרפתקה הזו תיקח אותם אליהם, אבל סביר שלא.
טוקיו
ג'וני בדק באפליקציה ונראה שהמזוודה שלו עדיין הייתה ב"טוקיו ג'פאן טמפל", ואלה הובילה אותם לשם ברכבות משדה התעופה. ספיר, שנלחצה שהם נסעו סתם, החזיקה אצבעות כל הדרך שהם באמת ימצאו אותה, ולא רק כי מייבש השיער שלה היה שם.
"אתם יודעים שזו כנסייה מורמונית?" שאלה אלה כשהם הגיעו לשם, אבל אף אחד לא הגיב. בסוף ג'וני נשבר: "המורמונים זה ה… תזכירי לי מה זה מורמונים?"
"יש לי שתי מילים בשבילך," אמרה לו ספיר, "גוּ ו־גְל", ואז התפקעה מצחוק איזה שלוש דקות רצופות, כי היא הייתה במצב 'כַּפִּית' – המצב הזה שבו אתה כל כך מחוק שכל דבר, אפילו המילה כַּפִּית, יכול להצחיק אותך.
"המורמונים הם סוג של נוצרים, את זה אני יודע, אבל הם סוג קצת מוזר," אמר רני תוך כדי שהוא בודק בגוגל (מילה אחת). "יש להם כל מיני מנהגים מוזרים. נגיד, הם לא שותים קפה או תה או אלכוהול… אה, והם פוליגמיים – כל גבר מורמוני יכול להיות נשוי לכמה נשים," הוא אמר, וספיר מייד הפסיקה לצחוק, כי יש דברים שלא צוחקים עליהם, ואחד מהם הוא שוביניזם (ואחד אחר מהם הוא השיער שלה…).
"הם מאמינים בתנ"ך – אבל גם יש להם את ספר המורמונים, והם גם מאמינים בנביא שקוראים לו ג'וזף סמית," אמרה אלה, וג'וני גיחך, "לא מצא שם שנשמע פחות כמו שם בדוי?"
"הם גם מאמינים שמותר להם לקחת מזוודות של אנשים אחרים?" שאלה ספיר.
"רגע, הם מסוכנים?" שאל ג'וני.
"הם לא כמו דאעש או משהו, הם פשוט קצת… משונים, נראה לי," ענה רני, והמשיך לקרוא בטלפון.
"טוב, אז מי נכנס איתי?" ג'וני שאל, ואלה ענתה: "ברור שאני."
טוקיו ג'פאן טמפל
המקדש היה פתוח למבקרים, אז ג'וני ואלה נכנסו כמו תיירים רגילים. האפליקציה לקחה אותם לכיוון דלת שהיה עליה סימן של אין כניסה, וכיתוב "לעובדי המקום בלבד" בכמה שפות. (אם כי הם הבינו רק את האנגלית והיפנית, אז יכול להיות שמה שהיה כתוב בשפות האחרות היה משהו אחר לגמרי, אבל זה לא ממש הגיוני.) הם התעלמו מהשלט ונכנסו – "הם היו צריכים לכתוב פה אין כניסה בעברית, מה אם לא היינו יודעים אנגלית?" אמר ג'וני, עם פרצוף של מישהו שמסביר למורה שלו שהכלב אכל לו את שיעורי הבית. הם ירדו במדרגות וגילו דלת ברזל כבדה ממש, שחרקה כשהם פתחו אותה, ולמרות שהם ציפו שהם יגלו בפנים מרתף חשוך וטחוב עם כל מיני מכשירי עינויים מימי הביניים, זה היה בסך הכול חדר רגיל, עם המון מדפים וארונות וארגזים, שכנראה היה סוג של מחסן. ג'וני לחץ על משהו באפליקציה, והם שמעו צפצופים מאיזה ארון ממש גדול, וכשהם פתחו אותו הם מצאו שם כל מיני דברים רנדומליים כמו כדור פלסטיק משונה וחבלים וספרים ישנים, וגם ערימה של חליפות משונות לבנות שנראו כמו בגד של תינוק, אבל היו בגודל של מבוגרים. "נראה לך שזה מתאים לי?" ג'וני גיחך והחזיק את החליפה לפניו, ואלה צחקה ואמרה: "יש לי כזה וונזי של חד קרן."
"את יודעת מה הארון הזה?" ג'וני שאל ומייד ענה, "זה כמו המגירה של הג'אנק אצלנו במטבח, שזורקים אליה את כל מה שלא יודעים איפה לשים."
"לא, מגירה של ג'אנק חייבת להיות מגירה," אמרה אלה, וכדי להדגיש את זה היא שלפה מגירה שהייתה בצד של הארון. המגירה נשלפה ממש בקלות, יצאה לגמרי מהמסילות שלה, עפה על הרצפה ונשברה. כל מה שהיה בה התפזר, וזו באמת הייתה מגירה של ג'אנק – אז אלה נעמדה על הברכיים והתחילה לאסוף המון דברים קטנים שהיו בה, כמו מפתחות ועטים ואטבים משרדיים וברגים ובטריות. בינתיים הצפצוף המשיך, וג'וני נכנס ממש לעומק הארון, ומצא שם את המזוודה שלו, אבל בדיוק כשהוא עמד לצעוק "המזוודה שלי!" הם שמעו צעדים מהירים מבחוץ, יורדים במדרגות. הם הביטו לחוצים אחד בשני, חיפשו אם יש איפשהו להתחבא, ואז הם כבר שמעו את הדלת חורקת. אלה דחפה את מה שהיה לה בידיים לכיסים, וגררה את שברי המגירה לארון, והיא וג'וני נכנסו אחריה.
סֶבֶן אִילֶבֶן מחוץ למקדש
בזמן שספיר עפה על הממתקים והשתייה והאוכל המגניב שאפשר היה לקנות ב"סֶבֶן אִילֶבֶן", וחיפשה בשביל עידו "עוגיות בקרטון עם דוב קואלה על האריזה, אבל בקרטון האדום, לא הירוק" – רני עדיין קרא על המורמונים בגוגל. "תשמעי משהו מוזר," אמר רני, "המורמונים מאמינים שהם הצאצאים של שנים עשר השבטים."
"זה אולי מוזר, אבל לא כמו הדברים האלה," אמרה ספיר והראתה לו משולשי גבינה בטעם בננה.
"לא לא, אני רציני. נכון יש את העניין עם האבנים, שאפשר לשאול אותן שאלות?"
"כן, אורים ותומים. זה תמיד מצחיק אותי, כי יש לי בני דודים תאומים שקוראים להם אורי ותומי. לא מהצד של אלה, מהצד השני."
"אז גם המורמונים מאמינים בזה."
"אוקיי…"
"נו, וזה לא נראה לָךְ קצת מוזר, שהכול מתחבר? שמי שגנב לנו את התיק בדלוס, שהגענו לשם בגלל אבני החושן, זה מישהו שקשור למורמונים, שגם מאמינים באבני החושן?"
"זה יכול להיות צירוף מקרים."
"וזה יכול גם לא. תגידי, הם לא היו אמורים לצאת כבר? עברה איזה חצי שעה מאז שהם נכנסו. ולהודעה ששלחתי לג'וני יש רק 'וִי' אחד."
"אולי המורמונים אכלו אותם!"
"לא מצחיק," אמר רני, אבל גיחך בכל זאת.
ארון במקדש
בארון היה חשוך וטחוב, ואלה הרגישה משהו על הרגל שלה שהיה אולי קורי עכביש ואולי עכביש, והיא ממש קיוותה שזה רק קורים, אבל לא הייתה בטוחה באלף אחוז. ג'וני הציץ דרך חור המנעול והרים ארבע אצבעות, ואלה הבינה שיש שם ארבעה אנשים (או ארבעה עכבישים?). הם דיברו יפנית בקולות מרוגזים ובמהירות, או שפשוט ככה זה נשמע כשמדברים ביפנית, ואלה לא ממש הצליחה לשמוע כי הנשימה של ג'וני הייתה ממש קולנית. היפנים התחילו לצעוק וג'וני התנשף מהר יותר ויותר, ואלה נתנה לו יד, ונראה שזה קצת עזר. ואז הם שמעו שוב את הדלת חורקת.
ג'וני ניסה לפתוח את הדלת של הארון, אבל אלה עצרה אותו וסימנה לו עם האצבעות ספירה לאחור מעשר ומטה, וכשהם הגיעו לאפס הם פתחו את הדלת –
ולא היה שם אף אחד.
"אני חושב שאני הולך להקיא," אמר ג'וני.
"שוב? הקאת במעבורת."
"זה היה עוד ביוון! את מבינה בכלל כמה זה היה מסוכן עכשיו? כאילו, אולי הם סתם היו מתעצבנים, אבל אולי הם היו – לא יודע, עושים משהו, כמו…"
"כמו להעלים אותנו ולהגיד שזו הייתה תאונת צלילה?"
"מה הקשר תאונת צלי…" אמר ג'וני – ואז הבין. הוא לקח את המזוודה והם יצאו משם, הכי מהר והכי בשקט שהם הצליחו, ועם הרבה מזל הם הצליחו להגיע לסֶבֶן אִילֶבֶן, ואפילו למצוא לעידו את העוגיות קואלה שלו – אדום, לא ירוק.
מלון קפסולות, טוקיו
עידו שלח להם כתובת של מלון, ובדרך אליו הם עדכנו זה את זה בכל מה שהם עברו, ואכלו עוגיות קואלה וסנדו פירות, שזה כריכים מלחם לבן עם קצפת ופירות בתור המילוי. ואז הם הגיעו למלון וכולם חוץ מאלָה היו בהלם, כי אלה כבר ידעה מה זה מלון קפסולות, אבל האחרים היו המומים מהעובדה שיש מלון שבמקום חדרים יש בו מין קפסולות כאלה מאוזנות בגודל של בן אדם בערך, שכל מה שיכולת לעשות בהן בערך היה לשכב – וזהו. זה היה קצת כמו לישון במגלשת מים אבל בלי מים. למזלם היה אזור מרכזי שהם יכלו לדבר בו, כי אי אפשר היה להכניס יותר מבן אדם אחד לקפסולה אחת, והם ישבו שם ופתחו את המזוודה כדי לראות מה חסר. בהתחלה נראה ששום דבר לא היה חסר, וזה הפך את כל העניין לאפילו יותר מטופש, כי למה לגנוב מזוודה ואז לא לקחת ממנה כלום? אבל כשאלה פתחה את היומן של אח שלה, היא גילתה שמישהו תלש משם את כל העמודים הכתובים, וכל מה שהיה שם היה עמוד אחד ריק לגמרי. הפרצוף שלה התעוות קצת, כאילו היא עומדת לבכות, ורני ישר אמר: "זה טוב! זה מוכיח שאנחנו בכיוון הנכון! אם כל מה שלקחו זה דפים מהיומן – סימן שבאמת הכול קשור לאח שלך ולאבנים."
"כן, אבל אין לנו מושג איך ממשיכים מכאן. כאילו, אנחנו יכולים לחזור למקדש, אבל מה? נשאל אותם אם הם ראו את אח שלי במקרה?"
"יש לכם עיפרון?" שאלה פתאום ספיר בלי קשר לכלום, וג'וני נתן לה עיפרון שהיה לו בתיק, והסתכל עליה בזמן שהיא התחילה לשפשף את העיפרון בעדינות על המחברת. הדף התכסה לאט לאט בעיפרון, אבל היו כמה חלקים שנשארו לבנים, ומי שהסתכל ממש טוב היה יכול לקרוא מילה אחת:
מיאנמר.