שמנדריק

אבל זה שווה את זה

"החוק הוא כזה" הסבירה לי אמא אדמה עשר דקות בערך לפני שילדתי. "מותר לך לקטר, מותר לך לבכות, מותר לך להתחבא מתחת לשמיכה ולעשות כאילו את לא שומעת את הצרחות העולות ויורדות של הילד המעצבן שלך, למרות שחצי תל אביב כבר נכנסה למקלטים, בתנאי שבסוף תגידי – אבל זה שווה את זה". הנהנתי ורחרחתי באוויר בעדינות. "את שוב בדיאטת קטניות?" "כן" הודתה אמא אדמה "אבל זה שווה את זה". ובאמת, שנה אחרי, אמא אדמה רזה וחטובה, ואני מיישמת את הפתגם כל המריח הוא המסריח, כשאני מגלה שלא רק שהגמד עשה קקי דקה אחרי שהחלפתי לו, הוא גם הצליח להכניס פנימה את היד שלו, ועכשיו הוא מלטף את הקירות. אבל זה שווה את זה, אני חושבת, ופתאום אני קולטת שהמחשבה באה לי לבד, ולא הייתי צריכה להוציא אותה החוצה עם וואקום, אחרי ארבעה ימים בחדר לידה.

סוף כל סוף, שנה אחרי, הגעתי לאן שהבטיחו לי – המקום הזה שבו כמה שזה לא קשה, אני כבר לא מחפשת את הפתק החלפה. אני לא רוצה להחזיר אותו, אני לא שואלת את עצמי למה לא יכולנו להישאר כמו קודם, ואני לא מעמידה פנים שאני מישהי אחרת כשאני פוגשת אותו במסדרון (מה, אמא שלך? אני חושבת שהיא במטבח, שעירה כזאת, עם זנב). זהו, זה הגיע – אני מאוהבת. ולא אכפת לי מאדיפוס, אני מתחבקת ומתלטפת עם גמדי בלי הכרה, מריחה את העור המדהים שלו ומנשקת אותו בטוסיק. אחרי שאני מרדימה אותו אני ממשיכה להסתכל עליו בהערצה, ואם אנשים ברחוב לא מחייכים אליו בחזרה, אני מפנה מקום לכלב הנחיה שלהם, כי זה ההסבר היחיד.

אז נכון, לפעמים נג'י מקנג'ס הקטן עולה לי על כל העצבים, ואני עדיין זוכרת את הלילות שאמרתי לו במתיקות אינסופית (כי הטון הוא מה שקובע) "מי הורס לאמא את החיים? מי? מי??". אבל כבר הייתי מאוהבת בגברים הרבה יותר גרועים, עם חלקם אפילו חשבתי להתחתן, עם אחד מהם אפילו – לא משנה. אני מאוהבת, והכי כיף – זה לגמרי הדדי. הגמד הגיע בדיוק לתקופת חרדת הנטישה שלו, שנמשכת אצל תינוקות עד שנה ומשהו ואצלי כל החיים. מה שזה אומר זה שהוא רוצה רק את אמא, ואף אחת אחרת לא מספיק טובה בשבילו, אפילו אם היא יותר רזה ממני. פתאום באמצע סבתא בישלה דייסה עם המטפלת, תוך כדי הדיגדוגים והציחקוקים של ה'הלך הלך הלך', הוא קולט אותי עוברת ומיד פורץ בבכי קורע לב. אחרי חודשים שהמטפלת הייתה אומרת "הוא רוצה את אמא" מנימוס, למרות שהיה ברור שהוא פשוט מבואס כי האף של הכלבה לא עושה קולות כשלוחצים עליו, הוא באמת רוצה את אמא. אני עושה את הפרצוף של ה"אני יודעת, אני מהממת" ולוקחת אותו לסשן חיבוקים באמצע יום עבודה. הדדליינים שלי, שהיו קדושים כשהוא רק בכה ואכל וחירבן וישן כל היום, הופכים להיות לא רלוונטיים כשהאופציה היא כרבול משותף על השטיח.

הבעיה שכמה שזה מחמיא בשתיים בצהרים, זה די מעיק בשלוש בלילה, כשאחרי עשר דקות של בכי היסטרי אני נאלצת להחליף את מה שמו, אפילו שתורו לקום. נכון, הוא מאוהב, אבל הגיע הזמן שהוא יבין שתלותיות היא לא תכונה מושכת. כשהוא נדבק מצד אחד והכלבה מצד שני (ככה זה כשאוכלים פסטרמה במיטה), אני מרגישה כמו שמה שמו הרגיש בחודשיים הראשונים של המערכת יחסים שלנו (טוב, שנתיים) – שקצת אוויר לא יזיק. אבל גם כשאני מוסיפה אוויר לרשימה האינסופית, שכוללת שעות שינה, פרטיות, ספונטניות, זמן עם עצמי, קצת שקט וציצים זקופים (והקטגוריה היא… דברים שמאבדים כשיולדים ילד) זה עדיין… נו, אתם יודעים בעצמכם.

 

אהבה זה כואב

לא קל לי לדבר על זה, אבל הגמד שלי עבר לאחרונה טראומה קשה במשחקייה, והרופאים אומרים שלא בריא לשמור בבטן, בפעם שעברה היינו צריכים להוציא בקיסרי. הבעיה שמה שמו, שלקח את הטראומה ללב, מאיים לתבוע אותי על הוצאת לשון הרע אם אני אדליף משהו, וטוען בתוקף שלא הייתה כל משיכה בשיער, לא היה בכי, וזו בטח לא הייתה בת. אז בואו נדבר היפותטית על אותה הטראומה שלא התרחשה, שכל כך רציתי להשכיח אותה ממנו, עד שבכל פעם שהיינו עוברים ליד המשחקייה, הייתי מצביעה לצד השני וקוראת בשמחה "הנה כלב!". אבל מה שמו כבר עבר את הגיל שמתלהבים מכלבים (ממש בקצת), ולא הצלחתי להסיח את דעתו, ואילו הגמד דווקא הראה נכונות לחזור אל מקום הפשע. לא ידעתי אם באמת זכר הטראומה לא הותיר בו את אותם משקעים שהוא הותיר בנו, או שזו סתם הדחקה, אבל כאמור לא בריא לשמור בבטן, אז שאלתי אותו במפורש אם הוא רוצה לשם, והוא אמר "אה!", שזו מילת הקוד הגמדית לכל דבר. מה שמו חייך באושר ואמר – "את רואה? הוא רוצה להחזיר לה". לא שאנחנו מחנכים לאלימות, אבל עוד פחות מזה אנחנו מחנכים את הגמד להיות ילד כאפות, אז חזרנו לשם מיד אחרי שלקחנו אותו למספרה וארגנו לו תספורת קצוצה, שתקשה על הבנות ההיפותטיות למשוך בשיער ההיפותטי.

התספורת החדשה מיד משכה את ההיפותטית, נקרא לה ליה כי במילא קוראים ככה לכולן.  עם כניסתו היא עטה עליו, דוחפת עגלת סופרמרקט מיניאטורית, ומיד דרסה אותו כאילו היה עוד שקית במבה. אני הייתי בהלם מההחפצה, אבל האובייקט הביט בה בהערצה ובמקום לחכות שהיא, כרגיל, תיקח לו את המוצץ, הוא הושיט לה אותו בעצמו. אבל לליה לא הספיק המוצץ, וכשהיא גלתה שהשיער קצר מדי ושאי אפשר לקחת למי שרוצה רק לתת, היא דחפה ואפילו לא ברחה. זהו הזמן לפתוח את ספר החוקים של המשחקייה, ולגלות שבמקרה כדלקמן, על אם המחטיף (גם פה, כמו בעולם האמיתי, לא מאמינים שגם בנות יכולות) לנזוף בחומרה בילד ולדרוש ממנו להתנצל, בעוד אם המוחטף צריכה לשקר לבנה, ולומר לו שהילד השני לא התכוון. האינטראקציה התרחשה כסדרה, האמהות חייכו חיוכים מזויפים זו לזו, אבל הנזק כבר נגרם – גמדי מאוהב.

מה שמדהים, כך גיליתי, זה שגם בגיל שבו הבנות לא יודעות שהן צריכות לשחק אותה קשות להשגה, והבנים עוד לא למדו להתאפק יומיים עד הטלפון שאחרי הדייט, אי אפשר שלא לראות שמה שנכון בגיל שש עשרה, נכון גם בגיל אפס. הרעות משיגות את הבנים, הטובות משחקות ברופא עם הבובה בלי הרגל. כמו צלמת של נשיונל ג'אוגרפיק, הסטתי את המצלמה מעוד צילום של לביאה בדיאטה מנשנשת ג'ירפה, לטקס החיזור הגמדי המרתק, שגם בסופו, מסתבר, הלביאה צריכה קיסם כדי לנקות את הטרף מבין השיניים.

כל זה היה יכול להיות סתם ניתוח אנתרופולוגי, אבל כרגיל אצלנו, חייבים ללוות אותו  ברגשות אשמה. גם הפעם, מי שאשמה בכל, היא זו שתמיד אשמה בכל – אמא. הרי ידוע שאת מערכות היחסים שלנו אנחנו מבססים על אלה שהיו לנו עם ההורים, ומה היא מערכת יחסים אמא-ילד, אם לא סוג של פרבולה של צחוק ודמע? כשאמא שם הוא מאושר. הוא יודע שהוא מוגן, האוכל בהישג יד, החימום גם, ואם האמא היא אני, יש גם סיכוי לשירים בג'יבריש וכירבולים עם הכלבה. אבל אותה האמא המושלמת, היא גם זו ששמה לו טיפות עיניים, דוחפת לו מד חום לטוסיק וגוזרת לו את הציפורניים. ברוע לב היא לוקחת אותו לרופא, מכריחה אותו לישון, וכשהוא מושיט את היד אל החשמל היא תופסת לו אותה ממש חזק. כל ההצקות האלה מלוות בהסברים אמינים יותר ופחות (אני רק מוציאה לך את הנזלת הזו מהאף כדי שיהיה לך יותר קל לנשום? ממש…), אבל מי מקשיב כשמקל האוזניים הנורא מגיע? ככה שכבר בגיל אפס הוא יודע שאהבה זה כואב, אז באמת אין מה להתפלא שהמכשפה של הגן היא גם הילדה הכי מקובלת. במפתיע, לכל זה יש גם צד חיובי – יום אחד, כשתשנאי עד כאב את זאת שלקחה לך אותו, את תדעי שלא משנה מה מספרים לך, בטוח יש לך סיבה. ואם לא, תמיד אפשר ללכת למשחקייה ולהחזיר לליה.

 

אסיפת חברים

ביום שבת אנחנו שוב מבלים עם החברים הכי טובים שלנו. תמיד היינו איתם בקשר, אבל מאז קום הגמד מאוד התקרבנו. מעבר לחיבה הבסיסית שיש בינינו, יש להם גם את התכונות ההכרחיות שכל הורים לגמד מחפשים בחברים – בית גדול ומותאם לילדים, צעצועים ומקרר מלא, והעיקר, הם חולים על הגמד שלנו. זה לא שאין להם ילדים משלהם, דווקא יש להם, ולא סתם ילדים – הילדה באמת מקסימה, מוכשרת ואינטליגנטית, או במילים אחרות, אני. כן, הגענו למקום הזה בחיים שבילוי יום שבת הוא לנסוע לסבא ולסבתא, לזרוק את הגמד על הרצפה ולנסות לקרוא עיתון או שניים לפני שסבתא שלו תגלה ששוב היא בייביסיטר. תוסיפו לזה את טייק אווי בקופסאות פלסטיק, והנה התשובה למה עשינו בסילבסטר.

זה לא שאין לנו חברים אחרים, דווקא יש, אבל משום מה רובם מתעקשים לבלות איתנו בילויים של מבוגרים, ולא לעמוד מאחורי נדנדה בגן שעשועים או להרים צעצועים מהרצפה רק כדי לראות כמה מהר הם שוב יגיעו אליה. אלה שמטפחים גמד משלהם ושמחים להסתובב במקומות שמבוגר בודד ייראה בהם חשוד, פנויים דווקא כשהגמד שלנו עם המטפלת, ואז למה לבזבז זמן על חברים כשאפשר לבלות קוואליטי טיים עם עצמנו (למשל לגלות שהשלט הולאם ע"י הגמד, להתעצל לקום, ולהירדם מול ערוץ בייבי). אמאדמה, שלמזלה גם ילדה בזמן הנכון וגם מחזיקה בחנייה פנויה, היא חברה כל כך טובה שאני יודעת בדיוק כמה פעמים הגמדת שלה קמה בלילה, ובאילו שעות. לעומת זאת אין לי מושג מה מצבה הנפשי או מה נגמר עם הנסיעה ההיא לחו"ל, וכשרציתי לחלוק איתה משהו חשוב, הוא נקטע בהחלפת חיתול, הפסקת ביסקוויט ושלושה "נכון, מותק, זה חתול".

אני יודעת שזה לא אישי – ברור לי שיום אחד גם אלה שהיום צוחקים עליי מאחורי הגב, יחשבו שזה לגיטימי להביא גמד ליומולדת בפאב, ויאחרו בחצי שעה כי הוא נרדם באוטו, ולא היה להם לב להעיר אותו. אני אקבל אותם בחזרה בלי שום טינה, ברגע שהם יגלו שהחברים הישנים שלהם צוחקים עליהם מאחורי הגב. ככה שמהם אני לא נעלבת, אבל אני לא יכולה שלא לתהות לגבי השינוי במערכת היחסים שלנו עם הבלומשטיינים. הבלומשטיינים, זוג רווקים נהנתנים שרק לאחרונה התחיל לחשוב על הִתְרבות, תמיד היו חברים טובים, למרות שבשנים האחרונות, עוד לפני הגמד, קרה שיותר דיברנו על להיפגש מאשר פעלנו בנושא. אבל אף על פי הצפי למיסמוס הקשר,  הפתעה! דווקא בחודשים האחרונים אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע. בהתחלה נהנינו מהאינטימיות המחודשת, אבל אחרי כמה וכמה פגישות שתואמו ספציפית בין חמש לשמונה, הבנו שהבלומשטיינים כבר לא חברים שלנו – הם חברים שלו. פה ושם הם עדיין מתעניינים בנו, אבל בעצם הם באים לראות את הגמד, שבדיוק הגיע לשלב המהמם שלו, ולהתאמן בהורות על חשבוננו. הביקור בדרך כלל מתחיל סביבו בסלון, נמשך בהתייחדות של אחד מהם איתו בחדר (בתירוץ של "בוא תראה לי את המשחקים שלך"), ובלי לשים לב אני ומה שמו מגלים את עצמנו לבד בסלון, מדברים (אלוהים ישמור) אחד עם השני. בפעמים הראשונות עוד היינו הולכים לחפש אותם, מסבירים להם שלא חייבים לתת לו כל כך הרבה תשומת לב, אבל לאחרונה התחלנו לפתח נוהל מיוחד לרגעים האלה. מה שמו שולף לפטופ, אני מוציאה ספר שהחבאתי מבעוד מועד, והנה חמש דקות גנובות באמצע החיים. הכלבה מזהירה אותנו כשהם חוזרים, אבל הצעה ספונטנית של "בא לכם לעשות לו אמבטיה" קונה לנו עוד עשרים דקות טובות שבהם מה שמו מחליף נורות לא שרופות רק כי הוא יכול, ואני בוהה בראי ותוהה אם לעשות גוונים או פשוט להתקלח.

עם הזמן הביטחון העצמי של הבלומשנטיינים הולך וגדל. הם כבר מאכילים ומחליפים באופן עצמאי (והבלומשטיין-בן כבר עושה כבשה ופרה כמו אבא לשניים), ועוד מעיזים להעיר לי שזה בכי של רעב, לא של עייפות. אני מהנהנת ומפנטזת לעצמי את הלו"ז של הביקור הבא – חמש שעת הגעה, חמש וחמישה סיום חפיפה, ואחרי האמבטיה שיזרקו אותו אצל סבא וסבתא, אנחנו כבר נאסוף אותו כשנחזור מהצימר.

 

אחת שתיים שלוש, ידיים על ראש השנה

בגלל שאני תקועה מוזיקלית בשנות השמונים, וכל מה שאני מצליחה לשיר לגמד נע בטווח שבין הדיסק הראשון של וואם לשני, הנשים האחרות בחייו של הגמד נאלצו לעדכן אותי בקשר לחידוש האחרון. שירת 'בראש השנה בראש השנה', גם כשהיא בכלל מכוונת לילד אחר בגינה, גוררת אחריה תגובה מיידית וגאה של ידיים על הראש. ניסיון להסביר לגמד שהמילה ראש היא לפעמים אבר גוף ולפעמים ארוחה משפחתית מבאסת, לא קידמה אותנו לשום מקום, מה שמוכיח שהוא קיבל בתורשה את הראש הקשה המשפחתי. וטוב שכך, כי נראה שמעכשיו ועד סוכות, כל יציאה החוצה עלולה להביא לכפכוף עצמי מתלהב.

הכל התחיל לפני חצי שנה, כשבטיפת חלב שאלו אם הוא כבר עושה מחי מחי כפיים, ואני תהיתי בבורות אם זה עניין מולד או שפשוט לא קיבלתי את הברושור בדואר. מסתבר שאמהות חרוצות מתחילות בגיל חודשיים לאמן את הגמדים לציית לפקודות אלמנטריות, בעוד אני חשבתי שחום, אהבה וציצי במידה דבל די זה מספיק. חזרתי הביתה בבושת פנים והבטחתי למטפלת בונוס אם עד הטיפת חלב הבא הגמד ידביק את הלו"ז ויגיב למחי מחי, ידיים למעלה, ואיפה אור – גרסת ההלוגן. האילוף החל, ותוך ימים ספורים אם לא שעות, סימַנו וי על  פקודות הבסיס ועברנו לידיים על הראש ותביא כיף, בקרוב תן יד וארצה. כששלחתי מייל שחצני לאמאדמה, כולל שבעה טייקים של מחי מחי (רק בשביעי הוא מחא, אבל בשישה שלפניו הוא פשוט היה נורא חמוד), הסתבר לי שמחי מחי זה לבנות, ואני צריכה להגיד מחֵא מחֵא, גם אם זה נשמע כמו שיעול של חולה שחפת אסמטי על נובלס. וחוץ מזה, היא כתבה לי בפונט שחצני, הגמדת שלה, שחונכה על עקרונות האינדיווידואליזם, בכלל מעדיפה דרבוקה.

כל זה גרם לי לתהות על פשר הציות העיוור שלו, ועוד יותר על פשר הציות העיוור שלי. אחות טיפת חלב, אותה אחת שלא הבינה מה הבעיה בלהושיב ילד ערום על משקל מתכת בחודש ינואר (וזכתה לברכה מלאת הרגש "בקרוב אצלך"), אמרה לי מה הילד צריך לעשות, ואני מיד נעמדתי דום. את הקונפורמיזם הזה אני מעבירה הלאה, כשבעצם הייתי מעדיפה שהגמד יביט בי בזלזול ויגיד מה זה השטויות האלה? מה נותנים לי הפעלולים האלה, חוץ מפוטנציאל להיות תלמיד חנפן, חייל ממושמע, ופקיד מצטיין במס הכנסה? אבל במקום לדבר מהלב (או לפחות למלמל משהו שנשמע כמו 'אמא'), הוא עוזב הכל ודוחף שתי ידיים מלאות רוטב עגבניות לשיער רק בגלל שברדיו שלום חנוך תופס ראש טוב על הבר.

הדכדוך רק התגבר שגיליתי ששירי פעילות הם הפתרון האולטימטיבי לבכי של שעמום, ושהגמד מעדיף שירה והוראות על פני חיבוק והשתתפות בצער. המבטים שבן אדם תמים מקבל ברחוב כשהוא שר "עודד אמר להרים ידיים" לגמד מתייפח, יכולים להרוג או לפחות לחייג אוטומטית למלשינון של יצחק קדמן.

מוכנה לחיים של שעמום עם גמד מאולף למשעי, הנחתי אותו על רצפת הסלון ובחנתי את הצעצועים שלו. האם הידיעה שמשולש נכנס לחור של משולש תקדם אותו בחיים? מה יותר חשוב – קואורדינציה או אישיות? אבל אז הבנתי שבעוד אני מתלבטת בשאלות קיומיות, הגמד זוחל בזדוניות אל עבר השלט של הלווין, ומפרק אותו ערוץ אחרי ערוץ. השמשתי את הקול הכי קשוח שלי והסברתי בקול ותנועה שלא, אסור לגעת. גמדי חייך את החיוך הכי תמים בארסנל, ולמרות ההוראה החד משמעית, המשיך בהרס, מחרב את ערוץ 5 ובמקביל את מערכת יחסיו עם אבא שלו. כל הכבוד, חשבה המרדנית שבי, מנסה לפנטז אותו נון קונפורמיסט, מפגין ברחובות נגד גלובליזציה. אבל כל מה שהצלחתי לדמיין היה אותי בלי עקרות בית נואשות. לא הייתה ברירה, המטרה קידשה את האמצעים – התחלתי לשיר. ידיים למעלה, על הראש, ועכשיו תניח את השלט לאט לאט על הרצפה, ודחוף אותו אליי, אחת שתיים שלוש. מי גאון של אמא?

 

גמדמייל

אם יש משהו שהעידן הטכנולוגי לימד אותנו, חוץ מלעשות גוגל על בנות ששנאנו בתיכון ולשמוח שהן לא מפורסמות, זה להתעלם מג'אנק מייל. לדלט אותו בלי להתעצבן אפילו, לגלגל עיניים כשאבא שולח לנו איזה מצגת פסאוודו מרגשת, ולא לפתוח שום דבר שבכותרת שלו כתוב חייבים לפתוח!!!!!! לשלוח לכל מי שאתם מכירים!!!!. אבל כשאמאדמה שולחת לי עוד תמונה של הגמדת שלה, זה כבר באמת מוגזם. ילדים של אחרים היו חמודים בתקופה מאוד ספציפית בחיים שלי – כשהזרוע הארוכה של השעון הביולוגי הצביעה על "שלושים" והקצרה הצביעה על "נו", בכיתי בחתונות, חייכתי אל תינוקות ברחוב, ובייצתי בקול רם. אבל ברגע שקיבלתי גמד משלי, כבר לא באמת מעניין אותי החיוך הראשון של אחרים, השיניים החמודות שיצאו להם, או הקקי הכי מהמם בעולם. גם כי זה משעמם, וגם כי ברור שהקקי הכי מהמם בעולם הוא הקקי שהגמד שלי עשה אתמול, בשפריץ על סבתא שלו, ישר אחרי שהיא אמרה לי שהיא חושבת שיש לו חצ'קונים בגלל שאני אוכלת יותר מדי ג'אנק.

מה שיפה זה החד סיטריות של כל זה – אני יכולה להירדם בפנים של מי שמספר לי על הגאונות של צאצאיו (אני אמא, אני יכולה להירדם בכל מצב), אבל ברגע שמישהו שואל מה שלומי, אני מיד פוצחת בנאום כל מה שלא רצית לדעת ובכל זאת היית מספיק דביל בשביל לשאול. ככה יוצא שנהג מונית מסכן, שרק רצה שאני אגיד לו שהכל חרא, בשביל שהוא יוכל להגיד לי  שצריך להרוג את כולם (ערבים, דתיים, נהגים גרועים, פוליטיקאים, עובדים זרים וכאלה ששולחים תמונות של הגמד שלהם במייל), שמע שהכל חרא, ואז שמע גם באיזה תדירות ובאיזה צבע. השכנה מלמטה, שרצתה לדעת על איזה קומה ללחוץ, נאלצה לחלוק איתי את התהייה הפילוסופית – "שינת גמד במיטה המשותפת, פגיעה באינטימיות, בעד ונגד". וכשמה שמו מתקשר באמצע היום, זה במילא רק בשביל לדעת אם הוא כבר התהפך, ושאני אזכור לצלם את זה כשזה קורה. כשהיינו צעירים, היינו יוצאים מבתים של חברים-הורים ומתלוננים על כמה משעממים הם נהיו. עכשיו אנחנו לא מזמינים אלינו אף אחד אם הוא לא חותם על טופס הערצת גמד, ומוכן להחזיק אותו לחצי שעה בזמן שאנחנו מחליפים בטריה בטרמפולינה.

אז אני פותחת את התמונה של הגמדת של אמא אדמה, כותבת איזו תגובה לקונית (איזה חמודה) ומיד מכניסה לתחרות את התמונה של הגמד שלי מפורים. שנים התעלמתי מהחג הזה, אבל השנה היו לי שלוש תחפושות וצלם מקצועי בסטנד ביי, שקיבל ריטיינר בשביל לחכות חצי יום לחיוך המושלם. הגמד הזה חייכן אובססיבי, אז עכשיו יש לי מאה תמונות שלו בתור ברווזון, כל אחת יותר יפה מהשנייה, וכל מה שאני צריכה לעשות זה רק לבחור ולשלוח. אמאדמה משווה עם גמדת מחופשת לפיה, ומעלה עם תמונה באמבטיה. אני מיד מדווחת עליה לרשויות, וסוגרת עניין עם וידאו של ארבע וחצי דקות של גמד אוכל מוצקים בפעם הראשונה.

האינטרנט נתקע, ואני מעבירה חצי שעה מהנה עם התמיכה הטכנית, שיועצת לי לכבות ולהדליק, ומתעניינת מאוד בפריחה שיש לו על המרפקים. מזל שהכל מסתדר כשהיא מתחילה לשעמם אותי עם האלרגיות שהיו לתאומות שלה, ואני מנתקת וחוזרת למחשב. התמונות מפורים קורצות לי, ואני מחליטה לשלוח רק אחת (חמש עשרה) ורק למי שבאמת מתעניין (כל רשימת התפוצה שלי). בכותרת אני רושמת "חייבים לפתוח!!!! לשלוח לכל מי שאתם מכירים!!!!". בקרוב על מסך המחשב שלכם.

 

 גמילה

סוף סוף, אחרי תשעה חודשים, אני ומה שמו הכרנו בעובדה שאנחנו הורים של מישהו, והחלטנו שהגיע הזמן להתחיל להיות מודלים לחיקוי. הרי אין דבר יותר מגעיל מהורה שצועק על הילדים שלו לא לצעוק, והמשפט "תעשה מה שאני אומר, לא מה שאני עושה" הוא מבלבל גם בגיל שלושים, אז בטח ובטח בשביל גמד, ועוד כזה שרק לומד מי הוא ומה הוא ומסתכל על ההורים שלו בשביל שיתנו לו רמז.

אחרי ששקלנו בכובד ראש לשכור כפילים שיתנו דוגמה יותר מוצלחת מאיתנו, החלטנו להסתפק במקור, אבל לנסות לשדרג. אני הודעתי חגיגית שאני לא רוצה לעודד הפרעות אכילה, ככה שאולי הגיע הזמן להתחיל לאכול כמו בן אדם רגיל ולא כמו ילדה פסיכוטית במסיבת יומולדת – הידעתם שלאכול מאה גרם שוקולד בבוקר ואז לצום עד הערב, זה ממש לא מומלץ תזונתית? מה שמו  הסכים שאני באמת לא נורמלית, ואחרי לחץ פיזי מתון הודה שגם לו יש חיסרון או שניים, והוא מוכן לוותר על השש סיגריות ביום שהוא ממילא מעשן רק מחוץ לבית אבל בכל זאת, נאה דורש נאה מקיים וכו'. אחרי שיחה ארוכה ומרגשת, החלטנו שאני אפסיק כשהוא יפסיק, והוא יפסיק כשאני אפסיק, וסגרנו לדבר על זה שוב עוד חצי שנה, כשזה יהיה רלוונטי.

כי גמילה זה קשה, ובשביל זה יש רופאים וספרים ומהפנטים וקבוצות תמיכה, וכשאנחנו נשברים כולם מזכירים לנו שזה קשה אבל זה חשוב, ויש 12 צעדים ומנטרות וכל יום ביומו ובסוף כשאנחנו עולים על המשקל או מקבלים תוצאות טובות יותר של כולסטרול כולם מסביב מתלהבים. אבל כשגמד מפסיק לינוק, זה הולך ככה – "הלילה אין ציצי. שלום."

אז נכון, הוא הביא את זה על עצמו – בתור התחלה, שמתי לב שכמו כל גבר ממוצע, הוא מסתכל עליי אבל לא רואה אותי. הייתי בשבילו זוג שדיים, וקולות ההשתוקקות הרעבתנית שהוא השמיע כשכבר פתחתי את החולצה, נשמעו כמו משהו מנשיונל גאוגרפיק. בניגוד למה שמה שמו חושב, אני לא חושבת שזה סימן שהוא ירש את הגבריות המתפרצת של אבא שלו, כי מצד שני, כשהוא ינק, היו לו אלף דברים מעניינים יותר מסביב. וכשמישהו מתעסק לי עם הציצי אבל עושה פאוזה בשביל להסתכל על הכלבה, אפילו אני מבינה שאולי זה כבר לא זה. אחרי לילה שהוא בילה אצל הסבתא שם הוא נרדם בלי ציצי ובלי כלום, ואפילו ישן ברצף בלי בושה, החלטתי שדי. זה נגמר. מהלילה הוא ישן במיטה שלו, בלי השכמות ליליות לאוכל, ובלי לקחת בידיים על כל בכי. אמא אדמה הזהירה אותי שהשינוי הוא דרמטי מדי, ושאני אשלם על זה, אבל אני החלטתי שבגלל שהכל כל כך כרוך אחד בשני – הידיים והציצי והתעוררויות, זה יהיה הכל או כלום, או ליתר דיוק – כלום.

אחרי התייעצויות קדחתניות עם יודעי דבר (אמא שלי), עדכנתי את מה שמו בשלוש מסקנות חשובות שעלו מהשיחה: ילדים יכולים לבכות גם שעה וחצי ברצף; הכי חשוב זה להיות עקביים; תוך שבוע זה עובר. אחרי שלוש שעות של בכי רצוף עדכנתי את אמא שלי שהיא לא מבינה כלום ושאני שונאת אותה, אם כי בצורה עקבית. מה שמו עדכן אותי בתמורה שאני מדברת אל האינטרקום של הגמד ולא אל הטלפון, ושאם אני רוצה אני יכולה להישבר ולהניק. לא רציתי – איזה דוגמה זאת לילד שאמא שלו נשברת כל כך מהר? מה שמו יצא לסיגריה, אני חיסלתי בונבוניירה מפסח שעבר, והמשכנו להיות קשוחים, אם ההגדרה שלכם לקשיחות כוללת ליטופים, שירת נומה נומה היי ותחנונים להפסקת אש.

בלילה השני, הבטיחו לנו כולם, זה ישתפר. ואכן, הפעם הבונבוניירה הייתה חדשה יותר, וגם איכויות הבכי היו משופרות, איכותית וכמותית – ארבע וחצי שעות של חמישים דציבלים. אבל בלילה השלישי זה באמת היה קצת פחות נורא, וברביעי עוד פחות, ותוך שבוע הגמד ישן ברצף, ומה שמו והשכנים גם. רק אני, בתור בחורה עקבית, המשכתי להתעורר כל שעתיים, ותודה לאמא.

"אתה רואה?" אמרתי למה שמו בגאווה. "גמילה זה לא כזה דבר קשה". "לגמרי." הוא הסכים, ויצא למרפסת לעשן סיגריה, נותן לי ולשוקולד שלי קצת פרטיות.

 

גרוטיאדה – תרווד קוגניטיבי

במסעדה, נזהרת לא להתבלבל בין הכפית שלו (משהו מעוך וכתום) לכפית שלי (אותו דבר, רק יותר יקר ועם שם בלועזית), מעדכנים אותי שהדודים נורא נורא רוצים לדעת מה קניתי לילד בתלושילב שהם הביאו לו לברית. מסתבר שהתשובה "הוא רק נולד ועוד לא הספקתי", תקפה רק עד קצת לפני הגיוס שלו.

שיטוט קל באתרי האינטרנט של חנויות צעצועים מלמד אותי שלכל משחק תמים יש פונקציה קריטית מבחינה התפתחותית, החל מקוף על מקל (מפתח מוטוריקה עדינה ומתרגל את ההבנה בדבר קביעות האובייקט), דרך חתול על מקל (מבהיר את הקשר בין פעולה לתוצאה, מעודד זחילה והליכה, וגם טוב נגד עכברים נאיבים) ועד דורה על מקל (לכולם יש). כיוון שזה בלתי אפשרי להחליט אם אני מעדיפה שהוא יהיה מאותגר מוטורית או סתם לא מקובל, אני מחליטה לתת לו לבחור בעצמו לאיזה כיוון הוא רוצה להתפתח, כל עוד זה יעלה עד מאה שקל.

תוך שעתיים ושלושה תיקים ארוזים עם כל מה שילד בן שנה וקצת עשוי להצטרך לאחר צהרים, אנחנו מגיעים אל הקניון. אני מוליכה אותו בין צעצוע לצעצוע, אבל הוא מסרב לגלות עניין בכל דבר שהוא לא השרוך של המכנסיים שלו. כיוון שאני לא מוכנה לקחת אחריות כל כך כבדה, אני ניגשת אל מוכרת שנראית פחות בת תשע עשרה מהאחרות, ומושיבה אותה להתייעצות. "יש לכם משהו" אני תוהה, מנסה לחשוב במה הילד מתעניין, "כמו מין כוס כזאת, שאפשר להכניס לתוכה את המוצץ ולהוציא? או אולי כמו מכסה של סיר וכפית? או כמו כלי של אוכל של כלבה, אבל בלי אוכל ובלי כלבה?" בסוף המוכרת נשברת: "גברת, זאת חנות צעצועים, לא חנות כלי בית". אני מסתובבת כדי לראות מי הגברת שמדברים אליה, ומבינה שבמחי לידה נהייתי גברת. כשאני מתאוששת מהטראומה אני יוצאת מהחנות ביציאה דרמטית. עם עגלה ושלושה תיקים זה בהחלט אתגר, ככה שבאמת אין מה להאשים אותי על כל הזאטוטים משולחי הרסן שדרסתי עם העגלה. אנשים צריכים לשמור על הילדים שלהם יותר טוב, אני חושבת לעצמי, כשאני חוזרת אל החנות כדי לאסוף את הציוד ששכחתי: בקבוק, שני מוצצים וגמד.

אחר כך, בגינה, הוא תולש דשא ואוסף בדלים של סיגריות בחינם, בזמן שאני מנסה לבדוק איך בכל זאת הצלחתי לצאת מהחנות עם חמש שקיות ואוברדרפט. את התלוש, כרגיל, שכחתי בבית. בערב, כשאני אוספת את מיליון הצעצועים שלו מהסלון בזמן שהוא משחק בחדווה עם מגוון הדברים שהוא מצא אצלי בתיק, אני תוהה אם להתקשר להתייעץ עם אמא שלי, למרות שאני יודעת בדיוק מה היא הולכת להגיד. סבתות (שזה שם חיבה לכל קרוב משפחה שמוכן לעשות בייביסיטר) נורא אוהבות להגיד "כשאתם הייתם ילדים, הכי אהבתם לשחק בזנב של לטאה/ קרש עם מסמרים חלודים/ גפרורים ובקבוק בירה". אמנם באלבומי הילדות שלי אין ממש תיעוד לצעצועים הלא חינוכיים האלה, אבל בהחלט אפשר לראות אותי מחייכת למצלמה כשבידי האחת מטאטא ובשניה תרווד (מאפשר לחקות את עולם המבוגרים, תורם להתפתחות האינטליגנציה הרגשית, ומסביר את חוסר החיבה הבסיסי שלי לניקיונות ובישולים).

אני שואלת את עצמי אם אלה רגשות האשמה שלי שהלכו לעשות קניות במקומי, במטרה למצוא את הצעצוע המושלם שייתן לי חצי שעה שקט אבל באותה הזדמנות גם יתרום לו משהו. אולי זו הסיבה שאני מוכנה להוציא כל סכום (עד מאה שקל) בשביל לקנות דברים שכבר יש לי בבית, כי כשהילד משחק באבנים מהעציץ, אף סמכות הורית לא מדקלמת לי מה התרומה הקואורדינטיבית שהוא מפיק כרגע. בסופו של דבר אני מודה בפני עצמי, שהפעם, הפולניות היא לא העניין. העניין, אני קולטת על רקע צלצול ממש מעצבן שאני שומעת כבר בפעם השישית, הוא מה לעזאזל הוא יסכים לקחת כדי להחזיר לי את הסלולרי.

 

די לכיבוש

כל הלילה חלמתי שכבשים התנחלו בחדר השינה שלי. בבוקר (מסתבר שחמש וחצי זה בוקר אצל גמדים מסוימים) גיליתי שזה נכון – ממש מתחת למיטה היה המשחק האהוב על הגמד, פאזל חיות עם קולות, כולו מחובר ומותאם – רק בלי הכבשה. הפאזל פעה מגעגועים, ואני הקפצתי את מה שמו לצאת למרעה ולמצוא לי את הכבשה למען השם. אחרי הבדיחות המתבקשות על ספירת כבשים, הוא הגיח מחדר האמבטיה עם כבשה בידו, וסתם לפאזל את הפה. בינתיים, גילינו בדמעות, הגמד איבד את הפרה, וגעיות געגוע זעזעו את שיגרת יומנו, לפחות עד שמישהו מאיתנו (הוא) היה מספיק חכם בשביל להוציא את הבטריות. הפרה, לסקרנים מביניכם, נמצאה בריאה ושלמה בתוך האוכל של הכלבה. מסתבר שהכלבה מעדיפה עוף.

בדיוק בימים שאנחנו חוגגים שנה לספירת הגמד, אנחנו מבינים שלא מדובר בסתם יום הולדת – מדובר ביום הכיבוש שהתחיל בגוש קטן של שלושה קילו מאתיים חמישים, ונגמר בבית של ארבעה חדרים ששייך רובו ככולו לגוש. הצעצועים מתפשטים אל חדר השינה, העגלה חולשת על הסלון, בתוך האמבטיה יש עוד אמבטיה, ומאז שהוא למד לזחול ולזרוק במקביל, אפשר למפות את המסלול שלו לפי ההפתעות שהוא משאיר אחריו, כדי שיהיה לנו על מה לדרוך יחפים. אפילו אצלנו במיטה, למרות שנשבענו שאנחנו לא נהיה מההורים האלה, אפשר לשמוע אותי גונחת בהפתעה כשאני מרגישה את מה שמו מלטף מקום נשכח, ואז להבין ששוב התיישבתי על מוצץ.

גם הפסקול של החיים שלנו הפך להיות גמד פרינדלי. במערכת ובדי וי די יש רק דיסקים שלו, המובייל משדר לאינטרקום שבסלון נעימות קלסיות שעברו אינפנטיליזציה, ואני מפזמת לי וריאציות על שירים של ערוץ בייבי. אני גם אף פעם לא מצליחה להגיע לשום מקום, כי משום מה כשאני עוצרת לבקש הנחיות, לאף אחד אין סבלנות עד שאני אגמור לשיר את כל ה'איפה איפה איפה איפה' שבאים לפני ה'פנייה לארלוזרוב'.

כרגיל, ברור שכל זה בכלל לא קשור אליו. הוא לא צריך סניף של טויז אר אס במרפסת, מספיק לו מכסה של סיר, כפית וזנב של כלבה, והשילובים המרתקים ששלושתם יחד יוצרים. זה אבא שלו שמתלהב מכל דבר עם בטריות וגלגלים, ואני שחייבת לרכוש כל מה שחמוד, שלא לדבר על מה שקורה לשאר המשפחה כשהם נקלעים בטעות לחנויות הרלוונטיות. אם פעם אני ודודה שלו התלהבנו מסייל של נעלי עקב, היום אנחנו מריירות על גופיה זעירה, ומתעלפות מברמודה תואם. כל זה תוך כדי התעלמות מהעובדה שהילד צריך להחליף בגדים ארבע פעמים ביום כדי להצליח להשתלט על כל הגרדרובה הקיצית שלו, והחוצפן עוד גדל לפני שהספקנו לראות איך הוא נראה באוברול.

אבל גם בלי להאשים אף אחד, אי אפשר להתעלם מזה שכשהפכנו להיות הורים, הפסקנו  להיות כל דבר אחר. מילא הדירה והפסקול, נושאי השיחה שלנו הצטמצמו והם כולם נעים במערכת השמש שסובבת סביבו. ולא רק בינינו, גם עם חברים אנחנו לא מצליחים למצוא משהו יותר מעניין לספר עליו חוץ מאם הוא כבר הולך (לא, אבל גם ההורים שלו התחילו מאוחר) ומה הדבר החדש שהוא עושה (נותן לאמא שלו את המוצץ, ישר לתוך הפה. לא גאון?). אז נכון, כבר במילא אין לנו זמן למשהו חוץ מילד ועבודה, ולמה לדבר על פוליטיקה כשאפשר לשיר לו "ידיים למעלה" ולהשוויץ, אבל אני די בטוחה שבחיים יש יותר מזה, ושאמהוּת לא חייבת להשתלט על כל האישיות. אז בשמונה ורבע, אחרי רוטינת האוכל-אמבטיה-השכבה, אני מכבה את המובייל ושמה בסלון מוזיקה אחרת, שלי. אני אוספת את הצעצועים, אפילו שמחר הוא ממילא ישחק בהם, ומדליקה את הנרות שהוגלו מזמן מהסלון. עכשיו אני לא אמא של מישהו, אני פשוט אני, האישיות שקברתי לפני שנה מתחת לחיתולים ולבקבוקים ולאיך עושה כבשה. מי אני? אני אמנם אמא, אבל אני יודעת שבפנים מתחבאת גם התסריטאית האמביציוזית, בת הזוג המאוהבת, ואפילו הרווקה המתוסכלת עוד שמה. גם התל אביבית הנהנתנית עוד קיימת, אפילו שהיום מספיקות לה שעתיים של שקט בשביל להיות מאושרת, אבל זה שהיא השתנתה (התבגרה?), לא אומר שהיא נעלמה. רק צריך להסתכל פנימה ולחפש, וכל מי שהייתי פעם תשתלבנה עם מי שאני היום, לאישיות אחת שלמה, שהיא גם אמא וגם בן אדם.

 

דמעות של גמדים

המשימה – פיפי. סוכנת אפס אפס אמא פותחת את דלת חדר העבודה בזהירות, ומשקיפה אל המסדרון. פנוי. יחפה, בפיג'מת הסוואה עם ציורי ברווזים, אני הולכת, צמודה אל הקירות.  אבל ממש בשנייה שאני מגיעה אל היעד וסוגרת אחריי את הדלת, האויב קולט אותי והנה זה מגיע – בכי קורע לב. הראדאר של הגמד מופעל הורמונלית והוא מבין שלא רק שאמא שלו בבית, היא גם מתעלמת ממנו לחלוטין. הבכי מביא אותי אליו על ארבע, זנב אל זנב עם הכלבה, והוא זוכה לתשומת לב תלת מימדית, מאמא מטפלת וחיית מחמד, בליווי חיבוקים שירה ונביחות בהתאמה. תוך חצי שעה הוא נרגע, ואני יכולה לפרוש בחזרה אל חדר העבודה, מה ששוב גורם לבכי נורא. רק כשזה נגמר, ואני מורידה את הידיים מהאוזניים ומנסה לחזור לעבוד, אני נזכרת שפיפי לא עשיתי. לא נורא, עוד שעתיים הוא בטוח יירדם, ואז אני אנסה זחילה אינדיאנית. או קטטר.

ככה זה כשעובדים בבית – כל האמהות שעובדות בחוץ מספרות לי כמה הן מקנאות בי, שאני יכולה לראות אותו כל הזמן ולא להתגעגע, וכל האמהות שעובדות בפנים ממליצות לי על אטמי אוזניים ונותנות לי טיפים איזה גוון מייקאפ יעזור לי להתמזג עם השטיח. כי הדבר היחיד שיותר גרוע מילד בוכה זה ילד שלי שבוכה בגללי, כי הייתי מספיק אגואיסטית לחשוב שלעבוד זה יותר חשוב ממנו. (זה לא, ברור שלא, אבל מישהו צריך לפרנס את הילדים של המטפלת).

אז נכון שלרוב הוא בוכה רק בגלל שהוא רואה שאני יוצאת, וברגע שדלת המעלית נסגרת אני כבר לא שומעת כלום, אבל זה עדיין כואב. זה כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע אותו חוץ מאמא שלו, למרות שהיא כבר מזמן הפכה למוספי סוף השבוע. מאז הגמד, בכי של תינוק, הפך מהפרעה טכנית להפרעה נפשית ממש. זה קורה אפילו כשהילד לא שלי, ועוד יותר כשהוא שלי, כי אז זה גם כואב וגם לא נעים מהשכנים. המזל הוא שבבניין רב קומות את תמיד יכולה לטעון שזה לא מאצלך, אבל את חושבת שלגמד מקומה שש שוב צומחות שיניים, הצרחן. לאחרונה באמת נפגשנו כל אמהות הבניין בלובי, מנסות לברר מי הילד האומלל שבוכה כבר שעתיים, מסבירות זו לזו שאמהות לא יכולות לישון כשהן שומעות ילד בוכה. רק בסוף הבנו שהאינסטינקט האימהי שלנו נבע מחתולה מיוחמת. גם לה בטח יש אמא, התנחמנו, ואיחלנו לה לא לעשות ילדים לפני שהיא עוברת על כל הפחים בשכונה, אם אפשר בדגש על אלה שלא במרחק שמיעה מאיתנו.

ברשימת המשפטים המזעזעים שאומרים לאמהות טריות, מיד אחרי "הנקת הרבה זמן, אה? רואים" מופיע גם הביטוי הפולני העתיק "שיבכה, זה מפתח את הריאות". בדרך כלל אלה שאומרים את זה הם אותם הורים שאמרו לילדים הבכיינים של עצמם שיפסיקו מיד, או שהם יתנו להם סיבה לבכות, שזה כבר אומר שלא צריך להקשיב – הרי אם יש משהו שאף פעם לא חסר בחיים זה סיבה לבכות, ולהעניש ילד על זה שהוא בוכה זה כמו לנסות להטביע דג. ואז בא אבא של קיץ ואומר בצדקנות שגם ילדים צריכים ללמוד שהחיים לא קלים, אבל אל תדאג, כשאתה קורא לילד שלך קיץ, הוא כבר ימצא מי שיילמד אותו.

ולפעמים אפילו אני, ששונאת שהוא בוכה, מזהה את הטון המניפולטיבי או המפונק, ומסרבת לתת לו לעשות מה שהוא רוצה, מסיבות חינוכיות או בגלל שמחר אין עוזרת. ומה שיפה זה שגברים לא עומדים בפני דמעות של נשים, אז כשהוא מתמרן אותי בבכי אני תמיד יכולה לבכות לו בחזרה, ונראה מי יישבר ראשון. וגם אם הבכי שלו מוצדק ואני דווקא כן בסביבה, לא תמיד אני חייבת לקפוץ – בסופו של דבר תינוקות משתמשים בבכי כדי לתקשר עם אנשים, והגיע הזמן שאני אבין שלפעמים הוא גם רוצה לתקשר עם מישהו אחר, ואני לא תמיד חייבת לדחוף את האף. קצת מעליב, אני חושבת ונעלבת מראש על כל הדלתות שהוא יטרוק לי בפנים, ובתור פולניה אני מיד מתחילה לבכות למפרע. ואז מה שמו, עוד אחד שלא יכול לשמוע בכי, ישר בא ומתנצל. לפחות אותו הצלחתי לחנך.

 

חרדת נטישה

קצת אחרי שהגמד נולד, כשהבנתי שהפעם הבאה שאני אוכל להיכנס למקלחת בלי אינטרקום או דלת פתוחה תהיה רק בעוד עשר שנים, התחלתי לתכנן נסיעת תענוגות

גמד-לס לספרד. בעוד מה שמו פנטז עליי ועליו, מטיילים תחת השמש הספרדית, מאכילים אחד את השני בטאפאס מעורר תשוקה ומחזירים יחד את הרומנטיקה למערכת יחסינו, אני פנטזתי על כמה לילות של שינה רצופה, ואם הולכים על תשוקה אז בבקשה בלי להעיר אותי.

כל האמהות מסביב גיחכו על זה שאני בכלל חושבת לנסוע בלי הגמד ליותר מעשר דקות, אבל אני, שכבר בגיל חודש מסרתי אותו לאמא שלי לעשרים וארבע שעות ואפילו ניתקתי את הטלפון (טוב, הם היו בסלון), שיחקתי אותה קול. רק אחרי הטלפון לסוכנת הנסיעות, כשפתחתי את היומן כדי לסמן תאריכים ובמקום שבוע וקצת של נהנתנות ראיתי שם עשרה ימים רצופים של בכי וטיפול פסיכולוגי משפחתי שהכותרת שלו היא "הטיול שהרס את חיי", נשברתי. במהפך טרגי שיניתי  את הפנטזיה הספרדית לסופשבוע ארוך במקום עם קליטה סלולרית ותחבורה ציבורית סדירה (נהריה?), והדפסתי לי טי שירט עם "אמרתי לך", כדי לסגור את הפינה של הלעג והקלס.

במפתיע, לא נראה שהגמד מתרגש מההקרבה. כל מה שהרווחתי היה רק עוד פריט ברשימת הדברים שאני אוכל להטיח בפניו כשאני ארצה לעשות לו רגשות אשמה, מיד אחרי "ארבעה ימים בחדר לידה" ולפני "כל היום עמדתי ובישלתי". נכון, כבר הבנתי שחלק מרכזי מהקונספט של להיות אמא זה לדעת להקריב, ובטח ובטח כשאת פולניה, אבל צריך לדעת על מה מוותרים ועל מה לא. אז אחרי בריינסטורמינג ארוך עם עצמי החלטתי לוותר על מה שמו, ולנסוע לחופש לבד.

חיפשתי תאריך שבו גם מה שמו וגם כל האמהות החלופיות בארץ (כולל אישה אחת שאומרים שהיא נראית כמוני מלמעלה, ולכן בניתי לה פודיום קטן מתחת לחלון של הגמד ושילמתי לה לעמוד שם בשעות קבועות), הכנתי לו"ז מפורט, פירוט אלפביתי של מה שהגמד אוהב לאכול, מה הוא מוכן לאכול אם חייבים, ומה הוא לא יאכל בחיים אבל הוא אוהב לזרוק לרצפה, בדקתי שיש מספיק חיתולים ומגבונים, ושריינתי מוצץ לכל מטר מרובע בבית. לפני שצלצלתי למונית עוד שאלתי את מה שמו אם הוא בטוח שזה בסדר, אבל ממש בשקט, כדי שלא יתעורר.

אחרי יומיים וחצי של כיף חסר רגשות אשמה, נתקפתי ברגשות אשמה קשים על זה שאין לי רגשות אשמה. בתגובה הכרחתי את כל האורחים במלון לראות, אחד אחד, סרט סלולרי בן ארבע דקות מאסכולת דוגמה של גמד על נדנדה. כשעזבתי לשדה התעופה הם עוד חיפשו את הפואנטה.

כשחזרתי הביתה, מוכנה להתמודד עם בכי מטורף, חורבן בית ובעל באשפוז, גיליתי לאכזבתי את מה שמו והגמד בבית מסודר למהדרין, מקפלים ביחד כביסה מול רינת גבאי, תוהים באדישות איך חזרתי כל כך מהר. בטיפשותי, במקום לקחת את המזוודה ולצאת לעוד סיבוב חו"ל, כיביתי את הטלוויזיה ודרשתי פירוט מדויק של מה הם עשו כל שעה ולמה, מוכנה לכפר על הטראומות שגרמתי. גמדי, שאימץ בינתיים את מבטו המזלזל של אבא שלו, הפנה לי את הגב וזחל אל המזוודה האדומה, לא מודע לתפקידה הטרגי בחייו. מה שמו מצידו עדכן שלא רק שלא נצפו טראומות, להפך – הילד ישן לילות שלמים, שיפר את הרגלי האכילה שלו, ואפילו כתב רומן חדשני ופורץ דרך, בצרפתית.

אמא אדמה, שלא עזבה את הבת שלה מאז שזו נולדה ליותר מחצי שעה, וגם זה בגיבוי חבל טבור מלאכותי שעשוי משני כלים של קוטג' וחוט ממש ארוך, חייכה בציניות. "זה הכל הדחקה", היא אמרה, "את עוד תשלמי על זה. על הכל משלמים. היית צריכה לראות מה קרה אצלנו אחרי שיצאנו לחצי שעה למכולת, לכבוד יום הנישואים שלנו". "מה?!" שאלתי בפאניקה. "שום דבר. את מבינה?" הבנתי. חרדת הנטישה קיימת, אבל היא לא שלו, היא שלי, וגם אני קלישאה של האמא שלוקחת את הילד לגן ובוכה עד שאומרים לה ללכת. בקצב הזה המילים הראשונות שלו יהיו "אמא, תשיגי חיים", אז נכון, לפחות הוא יאמר אמא, אבל בכל זאת. אמנם הגבול בין זמן לעצמי (עשר דקות בשירותים) לבין נטישה טראומטית (חצי שנה בדרום אמריקה)  הוא עדיין מטושטש, אבל הדרך היחידה למצוא אותו היא לנסות. ובגלל זה החלטנו שתוך חמש שנים גג אנחנו נוסעים לספרד, רק מה שמו ואני, כלי ריק של קוטג' וחוט ממש, אבל ממש, ארוך.

 

טפו טפו טפו

שש וחצי בבוקר. אני הולכת לי ברחוב בעיניים טרוטות, ביד אחת עגלה וביד שנייה כלבה, כשפתאום חתול שחור עובר מולי. המוח שלי מתחיל לחשב חישובים מתקדמים של וקטורים וזוויות, כדי לדעת איפה ללכת, שחס וחלילה אני לא אחצה את הדרך שלו, טפו טפו טפו.

אני לא יודעת אם זה הגיע בהריון או בלידה, אבל מבחורה שהייתה עוברת בקלילות מתחת לסולמות, הפכתי לאחת שנותנת זכות קדימה לחתולים. אני חושבת שקלטתי שזה כבר מוגזם כשהרופא שאל אם הגמד בדרך כלל בריא, ועניתי לו: "טפו טפו טפו". אבל מה שבאמת היה מדהים, זה שהרופא אפילו לא הניד עפעף, ככה שנראה לי שאצלו בטפסים יש את כל האופציות: כן, לא, ו – טפו טפו טפו חמסה חמסה שום בצל. כי זה לא רק אני, מסתבר שאין בעולם אמא שמסוגלת להגיד משהו נחמד על הגמד שלה בלי לירוק, להקיש על עץ, לפזר מלח מעל הכתף ולקלל איזו קללה סודית במרוקאית, שעוברת במשפחה (הפולנית) שלה כבר כמה דורות. נכון, עוד לא הגעתי לשלב של לשים שום מתחת למיטה, אבל אני בדרך, ועובדה – אפילו את איילת מטוטלת לא פסלתי על הסף.

איילת מטוטלת, כמו שיודעת כל אמא לילד עם גזים, נעזרת במטוטלת שלה כדי לקבוע מבחינה אנרגטית מה לא כדאי לך לאכול, כדי שהגמד היונק שלך לא יסבול מגזים (ואיפה היא הייתה בשואה, כשהיינו צריכים אותה באמת?). הרפואה המודרנית אומרת לך לא לאכול כלום בערך, ומפרטת כל מאכל אפשרי בתור משהו שאולי יגרום לגמד שלך גזים, ואולי לא, אבל לכי קחי אחריות. את עוברת על הרשימה האינסופית ומחליטה שגזים זה לא כזה נורא, אבל אחרי כמה ימים בלי שינה, שלו ושלך, את מצלצלת לאיילת מטוטלת. היא מזיזה את המטוטלת שלה ליד הגמד שלך ומספרת לך ברצינות רבה שעגבניות מותר לך, אבל חומוס לא. למזלי, הגמד שלי מוגז רק חלקית (יותר פרייה מסיפולוקס), ככה שלא הצטרכתי להעמיד את הגישה האקדמית שלי במבחן מול ז'אנר ה'אם לא יועיל לא יזיק'. כי באמת, מה אני כבר יכולה להפסיד מלירוק ברחוב כשמישהו אומר כמה הוא חמוד, כשידוע לכולם שהוא בעצם מכוער וטיפש חמסה חמסה. אבל למרות כל האמונות התפלות, בטיפשותי הרבה הרשיתי לעצמי לחשוב בלב, רק ביני לביני, שזה שאני מניקה באמת ממש טוב למערכת החיסונית שלו, כי עובדה – הוא בן שמונה חודשים ועוד לא היה חולה אפילו פעם אחת. נורא ניסיתי להתעלם מהמחשבה הזאת, שלא תעשה לי ג'ינקס, אבל היא המשיכה לצוץ בכל פעם שהוצאתי את הציץ. אז חשבתי והדחקתי, ותוך שבוע קיבלתי את זה בהפוכה – לבד בחוץ לארץ, לילה, אין אמא אחרת שתרגיע אותי או טלפון של רופא, ולילד יש 39.8 מעלות. זה השלב שלא אכפת היה לי שיזיק, העיקר שיועיל, והייתי מוכנה לעשות הרבה יותר מלהסתובב עם שום בכיס בשביל שירד לו החום ושהכל יהיה בסדר. נכון שבסוף נורופן ואקמולי הספיקו, אבל אם היה צריך ללכת למכשפה או להקריב תרנגולת – הייתי עושה גם את זה. הרופא אמר שזה היה סתם חום, כמו שיש לילדים, אבל עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלה, אני מתה מפחד שאולי אני שוב מתגרה בגורל. מי יודע מי יקרא את הטור ויחליט להטיל עליי עין רעה? אבל אז אני נזכרתי שאנשים שמטילים עין רעה לא קוראים הארץ, ולהפך, ומרוב אושר אני שוכחת את החתול השחור, והולכת ישר לתוך הקקי של הכלבה. אומרים שזה מביא מזל.

 

להיכנס בחזרה לג'ינס שלי

אחרי תשעה חודשים מדהימים שבהם הסתובבתי עם הבטן בחוץ, תשעה חודשים שאכלתי דברים שלא נגעתי בהם מכיתה ט' בגלל שהעובר המפונק דרש פסטה ברוטב שמנת וכמהין, שלוש חבילות גלידה וקילו צ'יפס, תשעה חודשים שיכולתי ללכת בביקיני ולהרגיש מדהים, זה נגמר. אני מגיעה הביתה עם הגמד, זורקת אותו על סבתא שלו (או כל אישה אחרת שנמצאת בסביבה, רק שמישהי תיקח אותו למען השם) ורצה לעלות על המשקל, כדי לראות אם אני כבר שוב כוסית.

אני לא. האמת, גם לפני ההריון לא הייתי משהו. כשאמרתי שאני רוצה להיכנס בחזרה לג'ינס שלי, התכוונתי לג'ינס שלבשתי בי"ב, כי בעשר שנים האחרונות לבשתי ג'ינס של בחורה אחרת, יותר שמנה. ואיך שהוא קיוויתי שעם הלידה ירדו גם הקילוגרמים מהצבא ומהטיול בחו"ל ומהשנתיים שאני נשואה, אבל לצערי גיליתי שלא סתם שהם לא ירדו, החמישה ליטר נוזלים שקיבלתי באינפוזיה פתחו בקרסוליים שלי את התנחלות 'מי רגליים'. אני יורדת בדמעות מהמשקל ועולה שוב – בכיתי לפחות 100 גרם, אבל אני עדיין במספר שמתחיל ב 7.

בגלל זה, אם שאלתם את עצמכם, אנחנו האמהות החדשות מסתובבות לכל מקום עם הגמד. אנחנו מחזיקות אותו באזור המותניים כדי להסתיר את הצמיגים, כורכות סביבנו עשרות בדי מנשאים לא נוחים וזורקות חיתול על כל כתף, הכל כדי שלא יראו שאנחנו עוד לובשות בגדי הריון ולא את הג'ינס שלנו. (כולנו ככה, חוץ מגלית גוטמן. לה אין את הבעיה הזאת, היא יולדת עם הג'ינס שלה. כשהיא בתוכו. היא פשוט מבקשת מהצלם שיחכה שנייה, הולכת הצידה ומוציאה תינוקת מושלמת מהכיס).

אז נכון, יש לי עוד כמה ימים של חסד. הרגע ילדתי, לפני דקה חזרתי מבית חולים, ואפילו הפולניות שהציקו לי בהריון לא להשמין (וגם לפני – עוד בגיל שש הם חתכו לי פרוסות ממש קטנות מעוגות יומולדת, כי דקה על השפתיים שנה על הירכיים), סותמות את הפה בחודשיים שלושה הקרובים, אבל כשנגמרת החופשת לידה שוב מגיע ה נו. כשהתחתנתי הייתי בטוחה שהנה ה נו נגמר, אחרי זה הבנתי שיש גם נו של ללדת, ואז נו של ללדת עוד אחד, ואז נו, מתי את מתכוונת להוריד את המשקל הזה? אני מצליחה להתעלם עד שיום אחד אני יוצאת מהבית בלי הגמד, אחרי שתיזמנתי את אמא שלי שתגיע דקה אחרי ההנקה מה שנותן לי שעתיים של חופש ושמחת חיים, ואז מישהו עם הרבה כוונות טובות שואל אם לא הייתי צריכה ללדת כבר, ואני פורצת בבכי באמצע הקניון. אני אוכלת ארוחת-פיצוי-אחרונה-על-זה-שהעליבו-אותי, מגיעה הביתה ובהחלטה אימפולסיבית זורקת את כל הצ'ופרים של קמתי-לתינוק בארבע-בבוקר-מגיע-לי.

זה לא עוזר. חוץ מהפיצויים והמגיע לי-ים יש את הכשאת-אוכלת-עם-ילד-על-הידיים-אפשר-לאכול-רק-משהו-על-מקל-תעביר-את-הארטיק, את הלמי-יש-זמן-לשבת-שימי-לי-הכל-בפיתה ואז מהשמו מגיע הביתה ושואל אם אני רוצה שהוא יקח את הגמד לרגע, כדי שאני אוכל משהו, ואני מנגבת את השאריות של מה שזה לא יהיה מהשפתיים ואומרת "בטח. לא אכלתי כל היום."

עובר חודש ועוד אחד, ועוד דרך ממש מעולה כדי להסב תשומת לב של אנשים מהבטן הזולגת שלי היא פשוט לשלוף ציצי. גם בשביל להניק, וגם סתם כהסחה, כמו 'הנה ציפור' אבל עובד הרבה יותר טוב. אני מנסה שוב להיכנס לג'ינס שלי, והרגליים דווקא נכנסות, אבל הבטן לא מצליחה להידחס פנימה, ואני שוקלת ללכת להתלונן לרופא מהקיסרי, למה כשהוא תפר בחזרה הוא לא פרם כבר כמה קילו החוצה, אבל נכנעת והולכת לקנות ג'ינס חדש. זה מבאס נורא, לקנות בגדים יותר גדולים ממה שיש לך בבית, ואני שוב רוצה לבכות בקניון, אז אני נזכרת במה שכל אישה יודעת, השמנת? קני נעליים, ונכנסת למדוד מגפיים בהמון כסף, אבל מגיע לי, ילדתי.

המגפיים לא נסגרות לי על השוקיים. לא רק שהוא לוקח לי את השעות שינה, את הבטן השטוחה שאף פעם לא הייתה לי, ואת כל הזמן הפנוי; לא רק שהוא משתמש בציצי שלי בתור אוכל, ופולט על הבגדים שאני הכי אוהבת; לא רק שהוא גונב לי את התשומת לב של בעלי, של אמא שלי ושל שאר העולם, עכשיו אני גם לא יכולה לקנות נעליים. הגבול האחרון נפרץ, ואם לא הייתי עסוקה בלבכות, הייתי מתעצבנת. ואני נזכרת איזה יפה הייתי בהריון ואיך הלכתי עם חולצות צמודות, ולרגע אני מתחילה לשקול ברצינות להיכנס שוב להריון, רק בשביל לא להצטרך לעשות דיאטה, אבל בשביל להיכנס להריון צריך לעשות סקס, וזה אומר לוותר על זמן שינה, אז תרגיעו.

אבל בסוף אני מסתכלת לעצמי בעיניים (הדבר האדום הקטן הזה מעל השקיות השחורות) ואומרת לעצמי – "זהו. אני כבר לא בת שמונה עשרה. אני מעל שלושים, אני אמא, אף אחד לא באמת מצפה שאני אכנס לג'ינס האלה, תודה לאל." ואני מחליטה למסור אותם, אבל אז שמה אותם בחזרה בארון, ליתר ביטחון (אבל מאחורה, כדי שלא יזכירו לי כל הזמן שפעם הייתי 38). וכשמישהו עושה את הטעות ואומר לי את ה נו, מה יהיה עם הבטן, או עם התחת, או עם הגוש שומן הזאת מעל העורף שקיבלתי מהצד של אמא שלי, אני אומרת לו שיעזוב אותי, אני אחרי לידה. שלוש שנים אחרי לידה, אבל בכל זאת.

 

מבחן אמריקאי

אחרי סירוב צחצוח חד משמעי מצד הגמד, אני עומדת באמבטיה קו נטוי ימה, ומחזיקה את הקמיצה הימנית שהוא כמעט הוריד לי. לא נורא, ממילא אני לא משתמשת בה לשום דבר חוץ מעשר אצבעות לי יש. אז לא עדיף שהוא ידע לספור? ובכלל, גיל שנה זה עוד לא הזמן לצחצח שיניים, ואולי ננסה שוב עוד עשר-עשרים שנה, כשבזכות הכישורים שהנחלתי לו הוא יהיה רואה חשבון מצליח, גם אם קצת מסריח מהפה.

בינתיים, לצד החיסכון לאופטומטריסט (לא אוהב גזר), יישור שיניים (גנים גרועים), ופסיכולוג (טור חושפני בארץ), פתחנו עוד חזרזיר, הפעם לרופא שיניים. בתור אחראית אוכל-תברואה- בידור של הגמד (בניגוד לאבא שלו, שאחראי בעיקר על לקבל הוראות ולבצע אותן), הודעתי לנוגע בדבר שאין צחצוח עד להודעה חדשה. מה שמו, שמעדיף לא לגעת בשום דבר אם לא חייבים, הביט בבורות מבורכת בעשר אצבעותיו השלמות, ותהה מאיפה אני יודעת בכלל מתי צריך להתחיל לצחצח. מיד עניתי לו בטון הכי סמכותי שלי שהנה ציפור, ושכדאי שיתפוס אותה כדי להעביר לגמד שיעור על בעלי כנף – האומנם.

האמת היא שבתור הסמכות הרשמית של הבית אני משתדלת לבדוק כל נושא לעומק, אבל הטריק האמיתי הוא סבלנות והתמדה – החוכמה היא לשאול מספיק אנשים עד שאני מקבלת את התשובה שאני רוצה.

כשדוקטור אמא (שהיא גם רופאת ילדים, גם אמא לשני פעוטות מהממים וגם יש לה חיים), אומרת לי שצריך להתחיל לצחצח שיניים מהרגע שיש, אני מיד מעבירה נושא ('הנה ציפור' עובד טוב גם בטלפון). לתשובות בסגנון "תזרמי עם מה שהוא רוצה" אני פונה לאמאדמה, ואם אני רוצה שיגידו לי שפעם עשו הכל הפוך ואני דווקא יצאתי בסדר, אני הולכת לאמא שלי, ועל הדרך גם מקבלת משהו לאכול ומישהו שמנקה לי את הכתם-טחינה עם רוק. במקרה שאף תשובה אינה נכונה (כלומר- לא מה שרציתי לשמוע), תמיד אפשר לבדוק באינטרנט, שזו גם הדרך העדיפה בשתיים בבוקר כשאת תוהה אם לישון על הבטן עם הטוסיק למעלה זה נורמלי (תשובה: אם זה הטוסיק שלו, אז כן). מה שכן, אל תעשי את הטעות של הטירונים ותעלי את השאלה בפורום. פשוט צריך לעשות גוגל לתשובה הרצויה, ואז באופן מפתיע, זאת גם התשובה שמקבלים.

פעם, כשרק התחלתי עם התחביב הזה של גידול גמדים (ואני לא נכנסת לבדיחה על החלב על השפתיים), זה היה אחד הדברים שהכי עצבנו אותי. למה אף פעם אין תשובה אחת חד משמעית, שיהיה לי ברור מתי מצחצחים, או איך מבהירים לו שאני אוהבת אותו גם כשאני לא מרשה לו לדחוף יד לשקע בכיף. בתור אחות קטנה, אני רגילה לקחת סיכומים מאחותי הגדולה ולהעתיק, אבל פה קיבלתי יותר שאלות מתשובות, ואף אחד מהיועצים לא היה מוכן לקחת אחריות. אפילו בחדר לידה, כשהדופק של הגמד שרטט פרבולות על המוניטור, הרופאים אמרו שאפשר קיסרי, אבל אני מוזמנת לבחור בין שלל האופציות, אחת מהן היא לבלוע סוס פוני ולחכות שהגמד יצא בדהרה. מזל שהבאתי שקל לעץ או פאלי, ועוד יותר מזל שהמנקה מניגריה הסכימה לקחת את השקל ולבחור בשבילי. רק אחר כך גיליתי ש'קיסרי' בניגרית זה 'גברת, נפל לך שקל'.

ככה שבסופו של דבר נאלצתי לקבל את העובדה שהדבר היחידי שבטוח במאה אחוז זה שהוא יתחיל לבכות בדיוק כשאני ארצה להשוויץ בו, והדרך היחידה לגדל ילד היא ניסוי ותהייה וטעייה וניסוי. כל מה שאפשר לעשות, זה לנסות לא לחזור על הטעויות שעשו איתך, ולהמציא טעויות חדשות משלך, פשוט כדי שיהיה מעניין. בכל מקרה, יום אחד הוא ישאל אותך מתי הוא צריך להתחיל לצחצח לגמד שלו שיניים, ואת תגידי לו שאת לא צחצחת לו עד גיל עשרים, והוא דווקא יצא די בסדר.

מה לא

באחד מימי השישי השמשיים של הכמורף הזה, גילינו במפתיע שגם היומן שלי וגם היומן של מה שמו פנויים לגמרי, ושנינו יושבים חסרי מעש בעוד הגמד מנסה להכניס עטים לחור הניקוז של המקלחת. מה שמו עוד ניסה להמציא שיחת ועידה חשובה עם חו"ל, אבל בסופו של דבר הוחלט לנצל את חלון ההזדמנויות המופלא לבילוי משפחתי משותף, איחוד חגיגי שיגרום לשכנים להבין שמדובר במשפחה ולא בשני מבוגרים שעושים משמרות על ילד. הגמד, שלא רגיל לראות את שני ההורים שלו נמצאים איתו באותו חדר במקביל, נקרע לרגע בין אב'שלו ואמ'שלו, ולבסוף בבחירה אמיצה הלך על הכלבה, מה שסיפק זווית חדשה לגמרי לבחירתה של סופי. לרגע תהינו על איזה בית + חצר נתעלק הפעם, אבל מיד גילינו שכל החברים שלנו עם החצר כבר הצליחו מבעוד מועד להתעלק על חברים עם חצר + נדנדה, ולמרות הרמיזות הבוטות מסרבים להכניס אותנו לדיל. הבטנו זה בזה והחלטנו לקחת החלטה אמיצה = בית קפה + גמד + כלבה.

אני הצעתי שלפני שנצא, נאכל משהו בבית, כי הרי אין סיכוי שנצליח גם לאכול וגם לשלוט במקביל על זוחל ונובחת, אבל מה שמו היה אופטימי. ואכן, פרגון מפתיע מצד אלוהי ההורים סידר לנו חניה קרובה, מלצרית מהירה ואוכל ידידותי לגמדים, ועד מהרה היינו כולנו שבעים, שמחים, ומלאי רוטב עגבניות. ניצלתי את השלווה כדי לקפוץ לשירותים, משאירה את מה שמו אחראי על הכבודה.

כשחזרתי, אולי שלוש דקות אחר כך, השולחן היה ריק והגברים שבחיי קיפצו להם בשמחה במזרקה. הכלבה נבחה, השמש נעלמה, הבעל ענה לשיחת טלפון נורא חשובה, ואני נותרתי עם גמד מאושר, אבל רטוב עד החיתול.

בבית, כשהורדתי מהגמד הרועד את הפונצ'ו שאלתרתי לו מחיתול בד מוכתם, ניסה מה שמו להסביר לי למה ילד שרואה מזרקה חייב להיכנס אליה. התשובה הייתה פשוטה – כי לו לא נתנו.

כל האבל-ים שבעולם, החל מחינוך ועד פוטנציאל דלקת ריאות בכלל לא היו רלוונטים. אם אבות אכלו בוסר, הבנים המסכנים יאכלו רקוב, ומה שאבא לא קיבל, הבן יקבל באבו אבוה.

ואז הבנתי על מה מבוססת שיטת ההורות שלנו, ושל כל הורה שהיה פעם ילד – לא משנה כמה ספרים קראנו, עם כמה הורים התייעצנו, או בכמה פורומים התבוססנו, אין לנו מושג מה נעשה, אבל אנחנו יודעים מצוין מה לא.

לכל אחד יש רשימה של טראומות ילדות נוראיות שגרמו לנו להישבע ש"כשאני אהיה אמא, אני בחיים לא אכריח את הילד שלי ל – ". מה שמו למשל, מלבד ההקפדה על משחק המזרקות, נשבע שהוא לא ישלח את הגמד לבית ספר עם פיתות עם קשקבל, כמו העולה הרומני שהוא היה. אני לעומתו אדאג לגדל לבנות העתידיות שלי שיער עד הרצפה, ולו רק בגלל התספורת הקצוצה שהפולנייה הפרקטית שלי העניקה לי. כשהן יגורשו מהגן, בשיער סבוך ומלא כינים,  אני אקח אותן לרטוט על חיות הפלסטיק בקניון, אפילו, ובעצם בגלל, שזה סתם בזבוז כסף.

ואלה העקרונות היחידים שאנחנו דבקים בהם, כי הרי כל ה'מה לא' שאימצנו בגיל יותר מאוחר, למשל בתקופה שלא ידענו כלום וזלזלנו בהורים שפותחים טלוויזיה, כבר מזמן לא רלוונטי. באופן רשמי אנחנו באמת לא פותחים טלוויזיה, אבל משום מה, ואני באמת לא יודעת למה, המילה השלישית של הגמד מנוי יס הייתה "בייבי". באופן עקרוני אנחנו גם לא מנחמים גמד בוכה עם אוכל, אבל זה רק בגלל שאנחנו לא סופרים כל דבר שהוא בריא/ אורגני/ שאריות.

ככה שבין שנלך על תיאורית רצף ובין שנלחש לתינוקות, מה שברור הוא שאנחנו נמשיך ונפצה אותו על מה שאנחנו לא קיבלנו, נרקוד איתו במזרקות ונרטוט איתו בקניונים, כדי שיום אחד הוא יתחבט עם גמד משלו, שאיתו הוא יקפיד רק על דבר אחד – הוא בחיים לא יכריח את הילד שלו להירטב במזרקה באמצע ינואר.

 

מולטיטאסקינג

אני יושבת בטיפת חלב ובודקת את הפאלם שלי בייאוש. בשבוע ממוצע, חוץ מלנסות להמשיך להיות בדיוק מי שהייתי לפני שנהייתי אמא, הצלחתי להכניס גם חיסון בטיפת חלב, תור אחד לרופא שלו, מסע חיפושים לא נגמר אחרי משחת הטוסיק האולטימטיבית, תיאומים בין מטפלת, שתי סבתות, דודה משקיעה ומה שמו ששוב נוסע לחו"ל, וכשאני כבר פותחת עיתון זה רק כי אמרו לי שיש שם כתבה מרתקת על בקבוקים. זה לא כולל הנקות, חיתולים, טיולים, אמבטיות וכל מיני דברים שלא צריך לכתוב ביומן, אבל מישהו צריך לעשות והכלבה לא מתנדבת. (דרוש – מאלף שיכול להסביר לכלבה איך להרים מוצץ ולהחזיר אותו לפה של גמד. דחוף!)

ככה שמעבר לכל מה שעשיתי פעם, אני עכשיו עובדת בלהיות אמא. אין חופשים, אי אפשר לעזוב, ומשלמים חרא (מילולית). ולמרות שזה תכלס משרה מלאה, אין דבר יותר פופולרי מלזלזל באמהות שעושות רק את זה.

כשהאחות מזמינה אותי להיכנס, היא שוב עושה לי את השטיק הקבוע. מסתכלת עליי כאילו היא לא ראתה אותי אף פעם, ושואלת:"מי בא איתו בדרך כלל? כי את לא מוכרת לי." פעם אחת, פעם אחת!, פספסתי טיפת חלב מסיבות מוצדקות בהחלט (הייתי חייבת לישון), ושלחתי את מה שמו במקומי. מאז מסתכלים עליי שם בתור האמא המזניחה, ואני חושדת שבמה שמו הם רואים חד הורי נחשק. אז לא רק שאני עובדת בשביל הגמד, אני גם לא מקבלת על זה קרדיט, וגם לא מספיקה כלום. הדרך הכי טובה להתמודד עם זה, (וגם היא לא משהו), היא התמוטטות עצבים ואשפוז פסיכיאטרי לכמה שנים. הדרך השנייה הכי טובה, כי בראשונה האוכל על הפנים, היא לעבוד במקביל. שום דבר לא חשוב מספיק בשביל לקבל את כל תשומת הלב היקרה שלי, אז כשאני מניקה אני גם אוכלת בעצמי, אם אני רוצה לעשות ספורט אני מעמיסה אותו על העגלה וגם לוקחת את הכלבה לסיבוב, וכשחברות רוצות לפגוש אותי הן מוזמנות לעשות איתי אמבטיה-האכלה-השכבה קומפלט.

אני זוכרת כשהייתי צעירה ותמימה או בקיצור, לפני שהייתי אמא. היו לי חברות שעשו את המהפך (אם כי אחרי שאת יולדת את בדרך כלל נראית כמו התמונה של הלפני) ותוך חודשיים שלושה כבר לא היו חברות שלי. לא באשמת אף אחד – פשוט עד שהצלחנו לתאם משהו, תמיד הן היו עושות עוד משהו במקביל, ואני רציתי להיות בת יחידה ולקבל את כל תשומת הלב. אבל להן היה תינוק חדש, כזה שתמיד התחיל לבכות כשהגעתי לחלק המעניין בסיפור, ואף פעם לא יכולתי לקבל אותן לעצמי. הן דיברו איתי בטלפון וגם נתנו לבעל הוראות (לא ככה, ממי, תתמוך בראש. לא שלך, שלו!), הן ישבו איתי בבתי קפה והניקו תוך כדי, ואיכשהו כבר לא דיברנו על שברונות הלב שלי, אלא על כאבי הפטמות שלהן. בפנים הייתי מאוד מבינה ובוגרת, אבל מאחורי הגב השמצתי אותן, והנה עכשיו נהייתי הן. דבר ראשון שאני עושה זה להתקשר אליהן ולהתנצל, להגיד שעכשיו אני מבינה אותן, ואם כבר אנחנו מדברות אולי יש להן כמה טיפים לכאבי שיניים. אחרי זה אנחנו קובעות שניפגש מתישהו, אבל יודעות שאנחנו אומרות סתם, כי בזמן שאנשים נורמלים שותים קפה, אמהות מעדיפות לראות חדשות תוך כדי שהן מקפלות כביסה, מדברות בטלפון ומרדימות תינוק. הכל כמובן במקביל, עם רגשות אשמה בילט אין. לא חייבים להיות אמא בשביל עבודה במקביל, אני די בטוחה שגם מה שמו יכול לעשות כמה דברים ביחד (לא הוא לא!) אבל אף אחד לא מסוגל לחקות את הספיציאליטה הפרטי שלי – שאיבה וכתיבה, שניים במחיר אחד. ביד ימין אני מקלידה ובשמאל שואבת, ותוך שעה יש לי טור מוכן ומאתיים מיליליטר חלב אם. כשאני אלך לתחרות ליטל מיס סאנשיין זה הולך להיות הקטע האמנותי שלי, ומי שלא יצביע לי יקבל שפריץ בעין.

 

מחבק וזורק

באחת וחצי בצהרים אני מבינה, שהדודה מטבריה לא קולטת שהיא לא תקבל ארוחת צהרים, בטח לא כשכל מה שהיא הביאה מתנה היה תוף מרים יד שנייה מילד מנוזל. אותו הילד המנוזל לשעבר יושב לצידה, כולו זעוף ולא מובן כמו שרק בן 13 יכול להיות, נועץ בכולנו מבטי שטנה, מוכן לשלוף איזה פירסינג ולהשתמש בו לרצח המוני. כדי לשמור על הדור הבא למען כולנו, אני תופסת את הגמד שעסוק בטיפוס אובססיבי על הספה, ואומרת "הוא צריך לישון". מה שמו מתחיל למחות אבל אמא שלי, שיודעת שהיפראקטיבי זה בעצם רבע לעייף וילד צוחק זה עשרה לבכי, קמה ומתחילה לפנות את העוגיות העבשות (התוף מרים היה גם קצת שבור בקצה) ובכך רומזת לדודה מטבריה, שאף אחד לא באמת יודע דודה של מי היא, שהגיע הזמן. אני לעומת זאת משתמשת במבט 'האמא המקריבה'  שלי, אותו פיתחתי לדרגת אמנות החל מהפעם הראשונה שנתתי לאוכל שלי להתקרר בזמן שהאכלתי אותו, ופורשת עם הגמדון לחדר של אבא ואמא. גמדים הם תירוץ אולטימטיבי לפרישה מוקדמת מאירועים משביזים, הברזות, אי החזרת טלפונים וכל מה שאנחנו במילא עושים, רק שבשנה שנתיים הראשונות לאמהות זה גם לגיטימי.

אז אני וגמדי נכנסים למיטה לשנת צהרים, והנה האופוריה מגיעה – בזרועותיי גוף קטן ומושלם, עם עור רך כמו בקלישאת הטוסיק של תינוק, ולפניי שעה-שעתיים של שנת כפיות אמא-בן. צריך לנצל את ההתרפקויות שלו כמה שאפשר, כי יום אחד גם הוא יהיה רוצח המונים עם פירסינג בפוטנציה, ואני אהיה אשמה בהכל. בינתיים אני האמא המושלמת שלו רק מעצם זה שאני שם, אבל תוך כמה שנים האהבה שלנו תתלכלך מכעסים ודווקאיות ולא מרשה ואין כסף, ומהעובדה המבאסת שאצל ילדים, ממתישו בגיל ההתבגרות ועד הנצח, הורים זה מביך. אפילו מדוקס ג'ולי-פיט יחזור יום אחד הביתה ויגיד לאבא בראד שיעשה טובה ולא ינשק אותו ליד בית ספר, כי אנשים רואים כאילו.

כשהגמד עוד היה רק התחלה של רעיון, פחדתי שיצא לי ילד מעצבן ואני לא אוהב אותו, אבל היום אני מבינה שגם אם הוא יהיה מעצבן אני לא ממש אשים לב. מה שלא סגור סופית זה מה אם אני אהיה אמא מעצבנת, האם הוא עדיין יאהב אותי בבוקר? נכון, סביר שאני אהיה ושהוא יאהב, ונקיים מערכת יחסים בוגרת, שנובעת מדברים קצת יותר עמוקים מאשר איזה מהמם הוא כשהוא עושה את התנועות של בוא אליי פרפר נחמד (אלוהים, אתם חייבים לראות את זה), אבל שנת צהרים משותפת כבר לא תבוא בחשבון, ואם כן, שמישהו שיצלצל לרשויות בבקשה. ואולי זו הסיבה שעושים עוד ילדים, כי התינוק המושלם שלך הופך לילד המנוזל והבכיין שעושה סצנות בקניון, וכשהוא סוף סוף קם מהרצפה הוא אומר שהוא שונא אותך, ואת נשבעת לעצמך שזה לא בגללך, ואם זה בגללך אז עכשיו תעשי את זה אחרת, ואז נולד לך עוד תינוק מושלם, ואת יכולה להתחיל מהתחלה. עוד ילד זה בעצם להגיד "מְ-חדש" אבל בלי להחזיר את הקלפים שקיבלת בסיבוב הקודם.

אז איך, (וכן, אמא, זה רלוונטי לשנה הקרובה לפחות) אני יכולה בכלל לחשוב על לתכנן את הסיבוב הבא, כשאני עדיין כולי מאוהבת בסיבוב הזה? רק שכמו כל בחורה אני מתה מפחד שזה ייגמר, שיום אחד הוא יפסיק להתחבק, ינעל אחריו את הדלת של החדר עד גיל עשרים ואחד, ואז יצא רק בשביל לעדכן אותי שהוא נוסע להודו. מזל שאני יודעת שבסוף הוא יעשה לי נכדים, רכים וריחניים וחלקים ומהממים, עם השכל שלו והיופי שלו ואם חייבים אז גם משהו ממה שמה, וכשהכפוי טובה הקטן יבקש שאני אעשה לו בייביסיטר ולא יטרח להגיד תודה, אני אמשיך לאהוב אותו אבל אתכרבל איתם.

 

מי חמוד?

איזה מזל, אני אומרת לעצמי כשאני נכנסת עם השכנה למעלית, שיצא לי ילד חמוד, חמסה חמסה שום בצל. כי ארבע קומות נמשכות כמו נצח כשלך יש ילד חמוד בעגלה, ולה יש קופיף מכוער שאפילו הסט התואם של החליפה-נעליים-שמיכת עגלה לא מסתיר את זה שהוא יכול לשחק תינוק בסרט אימה. אנחנו מחייכות אחת לשניה בהבנה שבין אמהות טריות, ואני מודה לאלוהים ששלי כזה חמוד, כזה שאחרים אומרים "איזה יפה" ומתכוונים, כזה שאנשים נעצרים ברחוב בשביל לראות, כזה שאפשר לשלוח תמונות שלו בלי להתבייש. מה אם היה יוצא לי ילד מכוער כמו שלה, שאף אחד לא מוכן להיכנס איתו למעלית בלי להצטלב קודם?

אז נכון, כשהוא נולד, אחרי ארבעה ימים שהוא היה תקוע באגן שלי, היה לו ראש ארוך כמו של חייזר וצבע של שזיף. ובשבוע הראשון הוא היה כל כך דומה לאבא של מה שמו, שבכל פעם שהינקתי זה הרגיש ממש סוטה. אבל תוך שבועיים שלושה הילד התאפס ונהיה באמת, אבל באמת, חמוד. בלי אף גדול, שיערות על הגב, פזילות או כל מיני דברים שתינוקות של אחרים סובלים מהם. הוא גם לא פלט על עוברי אורח, לא בכה כשאנשים שהוא לא מכיר החזיקו אותו, וברגע שהוא קלט שמסתכלים עליו הוא היה דופק חיוך מפלרטט, ככה שכל הדודות נמסו.

חמוד חמוד, אבל באיזשהו שלב אפילו לי נמאס להסתכל עליו. אז הבאתי את סבתא שלו לבייביסיטר, כדי שאני אוכל לישון קצת, וכל היום ביליתי בלרוץ לסלון כי "את חייבת לראות איזה חמוד הוא. והנה הוא מחייך, והנה הוא דוחף יד לפה (ממש כמו בחיל המודיעין), והנה הוא מסתכל על עצמו בראי – כבר ראית איך הוא עושה את זה?" ברור שראיתי. הוא יושב לי על הווריד כל היום וכל הלילה, אני מכירה את הפרצופים החמודים שלו, אני מכירה את הקולות שהוא עושה כשהוא מחרבן, אני מכירה כל שערה (בלונדינית וממש בלתי נראית) שיש לו על האוזניים. ביליתי שעות בלבהות בו באהבה, בעייפות, בעצבים, ובתהייה מי הילד הזה לעזאזל. ואז מה שמו בא לעשות לו אמבטיה, וסוף סוף אני יכולה לאכול בישיבה, והוא מזעיק אותי בדחיפות כי הגמד מסתכל לעצמו על הברכיים. איזה חמוד!! כבר ראית איך הוא עושה את זה?

הוא גם פוטוגני, כל כך פוטוגני, שאפשר לראות אותנו יושבים בארוחת ערב, מעבירים טלפונים סלולרים מלאי תמונות מדהימות, בזמן שהגמד ממול דורש תשומת לב. יש לנו אותו בלייב, אבל בואנה, אתם חייבים לראות את הבוק.

איכשהו יוצא שבכל פעם שמישהו אומר לי כמה הוא חמוד, אני אומרת שהוא לא כזה חמוד בארבע בבוקר. כשאומרים לי שיש לו חיוך מדהים אני אומרת, בשיא הרצינות, "קחי אותו, תחזירי מחר." בשנייה שאני הולכת הם שואלים את עצמם מי האידיוט שנתן לי ילד, ועוד כזה חמוד. ואם את החמוד הזה אני מציעה לתת לאנשים, ילד מכוער הייתי בטח שמה ליד הפח ומחכה שהאוטו זבל יגיע.

מה לעשות, גם ילד חמוד יכול להיות תיק נוראי לפעמים, אבל מה, לפחות הוא חמוד. אני יוצאת מהמעלית ומחזיקה לשכנה ולניאנדרטל הקטן שלה את הדלת בחיוך, והיא עוצרת לידי ואומרת בשקט: "איזה מזל שיצאו לנו תינוקות חמודים, אה? בעלי אומר שלשכנה מקומה ארבע יש ילד כזה מכוער, שמראות נשברות כשהוא מסתכל בהם." אני מהנהנת בנימוס, לא מגיבה על זה שהמצחיקה חושבת שהכיעורון שלה חמוד, ואז אני קולטת שאני השכנה מקומה ארבע.

 

מיס טיפת חלב

אני עומדת מול הראי, לבושה כמו לחתונה של הבן שלי, ובודקת את האיפור. הגמד, שלא לומר החתן, נמצא בזרועות אביו, כדי שחס וחלילה לא יתלכלכו הבגדים החדשים מאמריקה. אני מנקה לו (עם רוק, ברור שעם רוק) את הגבינה מהלחי, וצולעת בנעלי עקב יוקרתיות וחצאית צרה מדי אל זירת הקרב האולטימטיבית, המקום בו  נחרצים הגורלות – טיפת חלב.

בפעם הראשונה שהייתי שם עוד הייתי נאיבית. חשבתי שאם יש מקום שבו לא יצפו ממני להשקיע בלבוש אחרי ארבע שעות שינה זה שם, ביתן של כל טרוטות העיניים שעוד לא הספיקו לעשות שחי/שפם/ להתקלח מאז הלידה. אבל אז גיליתי שלמרות שלי זה נראה הגיוני לבוא לשם בטרינינג ובכרס, שאר האמהות הספיקו לעבור במספרה וביוגה תינוקות לפני שהן באו לשקול את יהלי, עילי ועילם.

חודש אחרי, שדרגתי לג'ינס, ואפילו שטפתי פנים לפני שיצאתי מהבית. רק כשהגעתי, קלטתי שזה לא אני, זה הוא. עליי בקושי מסתכלים, אבל הגמד שלי נמדד בכל דבר, החל מהעגלה הלא מספיק ממותגת ועד תיק ההחתלה הלא תואם. ולא רק האמהות, גם יוטף ונואש, כולה חודשיים, כבר יודעים לעשות עם הגבות את תנועת 'מה לעזאזל הוא לובש', בעוד הם מחליפים מבטים משמיצים. בצדק –  גמדי המסכן לובש את שארית הפליטה של הבני דודים, יד שלישית ולא מרופא.

אז נכון, ידעתי שזה יקרה. יום אחד הילד שלי לא יהיה הכי מקובל בכיתה, והוא יבוא וישאל למה לא מזמינים אותו ליומולדת של רעף, ואני לא אדע מה לענות. אבל מסתבר שכבר עכשיו יש קודים של פופולריות שאני מצליחה לפספס, כולל להלביש אותו בבגד גוף עם תיקתקים לגינה, כשכולם יודעים שרק תינוקות יוצאים עם פיג'מה מהבית, והוא כבר בן עשרה חודשים כאילו?

אז אני מסתכלת על תינוקות בהרצליה פיתוח כדי ללמוד מה הליוויס של היום (ומגלה במפתיע שזה שוב ליוויס), ואוסרת על הסבתא שלו להסתובב עם העגלה הישנה אך הנוחה או לתת לו מוצץ שלא מתאים לחולצה. ובבדיקה של השמונה חודשים שנינו יוצאים מהבית משופצרים, החתן ואם החתן, רק כדי לגלות ששוב שינו את החוקים ולא אמרו לנו. זה כבר לא מי לבוש יותר יפה, או מי עשה יותר חוגים בדיאדה – עכשיו זה הכל אחוזונים, גובה, משקל, והכי חשוב – מה אתה כבר יכול לעשות.

ים ונחל דופקים רייסים מולנו, ושטיחון ופרקט כבר מזמן הולכים מקיר לקיר. אבל הגמד המאותגר מוטורית זוחל בפרינציפ רק אחורה, ואפילו בלי הביפ ביפ של האזהרה. איך שהוא דורס את לוויתן הקטן ואני מנסה להיראות כאילו אני לא איתו, אמא של שירה במלרע, שעוקפת את כולם בסיבוב עם מחי מחי כפיים ואיפה אור, שואלת בן כמה המתוק. גם שלה בת שמונה חודשים, "והאמת", היא עושה פרצוף חמוץ מתוק, "אומרים שלהתפתח מהר מדי זה גם לא כל כך טוב". אבל קשה לפספס את הגאווה שלה במיס טיפת חלב, הילדה הכי הכי בשכונה, ואמא אחרת לוחשת לי במרירות שאמא של שירה במילרע (דפנה במילרע) באה לפה פעמיים בשבוע, סתם בשביל להשוויץ.

אנחנו הולכים הביתה בעצב, לא מצליחים להתנחם בכל מיני סטטיסטיקות איזוטריות שסבתא שלו שולפת, כמו זה שאבא שלו התחיל לדבר רק בגיל שבע, או שדודה שלו עד היום זוחלת אחורה. הצורך הפולני בהישגים מתגבר עליי, ואני מודדת אותו מכל כיוון, מנסה לגלות במה הוא יכול להיות הכי טוב, ואם פליטה למרחקים זה הישג מדיד.

ואז הוא דופק את החיוך המהמם שלו, ואני יודעת שגם אם הוא ילך אחרי כולם או יתגלה כמאותגר מוטורית כמו אמא שלו, גם אם הוא יהיה באחוזון הלא נכון או ייכשל בתנ"ך, שתקפוץ לי שירה במילרע – אם הייתה בטיפת חלב קטגוריה 'החיוך הכי יפה בעולם', הוא היה לוקח כמו כלום.

 

ספונטני

הברגרים על הקו, הוא אומר לי בפרצוף מלא חרדה. כבר שנה שאנחנו מצליחים לסנן את השיחות שלהם, והנה, ברגע של חוסר תשומת לב, הוא ענה. עכשיו אנחנו חייבים, אבל באמת חייבים, לבוא אליהם בשישי לארוחת ערב. אבל רגע – בשביל מה נכנסתי להריון אי שם ב 2005? קבלו את התירוץ האולטימטיבי לחוסר ספונטניות מולד – הגמד!

אני לוקחת את הטלפון, ובחיוך מסבירה לברגרית שהוא במיטה כל ערב בשמונה, ואנחנו נורא מנסים להרגיל אותו עכשיו לשגרה ולמיטה שלו ולחדר שלו ככה שאין מצב להביא אותו איתנו או לביביסיטר או בכלל לפגוש אותם בעשר שנים הקרובות. אנחנו נשבעות לקבוע משהו בפעם הראשונה שהוא יהיה במחנה קיץ של הצופים ומנתקות בהקלה (גם הברגרית  לא באמת רוצה לפגוש אותנו, היא פשוט יותר מסורה לרעיון שלמרות שיש ילדים, אנחנו עדיין צריכים להמשיך לחיות. אנחנו לא.)

פעם אחת, אני חושבת שזה היה בשנות התשעים, הלכתי לים באופן ספונטני. נכון, באופן לא ספונטני הורדתי שיערות יומיים לפני זה, מדדתי חמישה בגדי ים אופציונליים ולא שתיתי מים 24 שעות להורדת הבטן, ואז ישבתי וחיכיתי שמישהו יתקשר ויציע לי – בספונטניות – ללכת לים. זה היה ניסיון מאוד מוצלח, ומאז אני מגדירה את עצמי כבחורה קלילה ו (כן כן) ספונטנית. אבל ברגע שהגמד נולד, שמחתי לגלות שאף אחד כבר לא מצפה ממני לספונטניות, כשמשהו פשוט כמו ללכת לסופרמרקט כרוך בתיאומים של יומיים מראש (תשאיר לי את האוטו, הכיסא שלו מחובר?, תיק עם חיתולים ובגדים ובקבוק, ועכשיו צריך למצוא את הזמן המדויק שהוא לא ישן ולא רעב, ואז להתחרט ולבקש מאמא שלי שאם היא כבר הולכת לסופר, שתקנה לי לחם קל, כל השאר לא דחוף.)

הבעיה, כך גיליתי לצערי, שעד שאנחנו כבר מצליחים לייצר איזו שיגרה, החצוף גדל לו ומשנה אותה לגמרי. עד שסגרנו את הפינה של ההנקה – אני האוכל והוא אוכל, הוא בן חצי שנה והכל משתנה. אחרי שעה של הסברים בטיפת חלב, של איזה ירק הוא צריך לאכול קודם, ואיך לבשל לו ומתי להאכיל אותו, אני חוזרת הביתה מותשת ותוהה אם הוא לא יכול פשוט לינוק עד שהוא יהיה בשל לארוחת קומבינה. ואז אני מדמיינת אותו בגיל 17, מבקש קצת ציצי בלילה לפני הבגרות באזרחות, ומבינה שכשהוא יהיה בן 17 הציצי יהיה בן חמישים, שבשנים של ציצי זה הרבה יותר, ושוקלת שוב. ובאמת, תוך כמה ימים אני כבר קולטת את כל העניין של המרק-פירה שהוא צריך לאכול, ולומדת איך להאכיל אותו בלי שכל הבגדים שלנו יהיו כתומים (ארוחת ערב בעירום מלא, שיהיה לו על מה לדבר בטיפול). אבל כשאני חוזרת לטיפת חלב בגאווה, מוכנה לעוד שנה-שנתיים כאלה, הנה אני מגלה ששוב עברנו שלב. מעכשיו שיאכל לבד, באצבעות, ולא לרסק לו כי חשוב שהוא ילעס לבד, אבל לא להתרגל, כי עוד חודשיים שוב הכל ישתנה.

צריך למצוא דרך לעצור את הכל, אני חושבת לעצמי ומפנטזת איך לשמר את הכאן והעכשיו, אולי בתוך צנצנת זכוכית ממש גדולה, אליה ניכנס אני והגמד והזוגיות האינטימית שלנו, במצב צבירה שיוגבל ע"י דפנות של זכוכית. ככה נחיה לנו באושר, בלי להצטרך ללמוד דברים חדשים, בלי גמילה מחיתולים, בלי הורמונים של גיל ההתבגרות, ובלי החברה הראשונה שלו שאני בטח נורא אשנא (אבל עם סיבות טובות, כי אמא יודעת הכי טוב). הבעיה היחידה היא שיש לו שתי סבתות שלא יכולות לראות צנצנת בלי להכניס לתוכה משהו שאפשר להחמיץ, ובשביל הילד שלי אני מוכנה לעשות הכל – חוץ מלהסריח משמיר.

 

עין צופיה

כמה ימים אחרי הלידה, הזמנו את הברגרים למה שסיינפלד קורא "you gotta see the baby". בזמן שמה שמו פרט את כאבי הלידה שלי לסיפור מסיבות משעשע, אני ניסיתי להניק מתחת לחיתול, ולבצע את החילוף ימין-שמאל בלי לגלוש לפורנו. בסופו של ביקור, כשהם הלכו והשאירו אותנו עם עוד שמיכתינוק, נופפתי להם בעייפות, מאמינה שהצלחתי איכשהו לשמור על מסתורין. כשהדלת נטרקה מאחוריהם קלטתי שמרוב שמחה שאני חוזרת לישון, הסתבכתי עם התינוק והחיתול, ונופפתי ביד ושד, או במילים אחרות "you gotta see the booby". הדרמה נגמרה די מהר כשמה שמו הזכיר לי שעם כל הכבוד לצניעות, רק לפני כמה ימים בחדר לידה, שישה רופאים (כולל אחת שלמדה איתי ביסודי) השתמשו באצבעות שלהם כבכלי מדידה, והכניסו-הוציאו אותם מתוכי כאילו הייתי טלפון חוגה. שמונה חודשים של ציצים חשופים אחרי זה, גם הסיפור הזה הפך לעוד אחד ברפרטואר מספרי הסיפורים של מה שמו.

מוסר ההשכל ברור – אחרי צרחות בעירום כשתינוק מנסה לצאת מהאזור הכי אינטימי שלך,

מפלס הבושה יורד. ואפילו אני, ששמי השני הוא מאיה גידו, הולכת ברחוב ושרה בקול רם וזייפני "מי שטוב לו ושמח כף ימחא". מצד שני, כל הביטחון העצמי שלי אובד לחלוטין כשיש לידי עוד אמהות לגמדים, בעיקר אם הן ותיקות או רזות יותר. פתאום הביטחון שבו אני מסבירה למה שמו שמוצץ שנפל על הרצפה רק מחזק את המערכת החיסונית, הופך לפחד נוראי שמישהי, שבמקרה ילדה עשר דקות לפניי, תחשוב שאולי אני מרעילה את הילד. הרי המנעד בין אמא קולית לאמא מזניחה הוא כל כך קטן, שהתוצאה היא נעה בין מבט מעריך לנסיעה לחדר מיון. אבל הכל, כולל הלשנה ליצחק קדמן, עדיף על התווית הנוראה – האמא הלחוצה. אנחנו מוכנות לתת להם לשחק עם חתולי רחוב בינואר בלי חולצה, לזחול על מדרכות רטובות עם טוסטר ביד, ולשחק בפרוזאק של אמא, רק כדי שלא יחשבו שאנחנו אמא לחוצה, חו"ח. רק בשבוע שעבר הפחד הביא לאפקט דומינו מרתק במשחקיה, כשאמא אחת ראתה גמד נופל ובוכה ובכל זאת לא קמה אליו אלא אמרה באדישות-מבויימת: "פשושי, אין סיבה לבכות". אמא אחרת, המומה ומעריצה בו זמנית, בהתה בגמד ובבלוטה המתהווה על מצחו, בזמן שהגמדת שלה, חסרת תשומת לב הורית, איבדה שיווי משקל על הנדנדה והופה – ברכיים מדממות ובכי קורע לב. לא רוצה להיות הראשונה שתקום, היא נתנה לה לזחול אליה באופן חופשי, משאירה אחריה עקבות כמו פנדה דרוס (לא הדב – הצבע), מה שהביא למבטי הערצה מצד עשרות אמהות נוספות. כדי לעצור את מאזן האימה לפני שלמישהו תצא עין, מקריבה את עצמי למען הכלל כמו ג'ק באוור עם מגבונים לחים, רצתי אל הגמד שלי שעמד לאכול נמלה, ונזפתי בו בקשיחות, במקום לשחק אותה קולית ולגמור את הלילה בחיפוש אובססיבי בקקי שלו כדי לבדוק אם הנמלה יצאה או שאולי היא מקימה התנחלות בקיבה. למשחקיה הזאת כבר לא חזרתי.

החיים תחת העין הציבורית כל כך מעייפים, שלאחרונה תהיתי אם לא כדאי, בעקבות השראה אולמרטית, לצאת לתקשורת או לפחות להדפיס לי טי שירט: "לחוצה, אז מה". אבל פרגנתי לרוה"מ את חמש עשרה הדקות שלו, והעדפתי באופן זמני להתחבא בבית.  מקסימום החשיפה שהרשיתי לעצמי הייתה להזמין אליי את אמא אדמה + 1, ולנסות לחקות בדיוק את מה שהיא עושה, כדי לא לעשות פדיחות. הדייט עבר בקלילות, אבל מיד אחרי ההשכבה קלטתי שבעוד שהגמד שלי פנה אליי בכל פעם שהוא רצה לשתות (מפונק או מחונך?), זו שלה ניגשה מיד ובאופן עצמוני אל ארון המשקאות (בוגרת או חצופה?). מכיוון שאמאדמה היא זו שהדגימה לי, כולל מגע ישיר, מה עושים כשיש גודש בשדיים, החלטתי שמאוחר מדי להתבייש והתקשרתי אליה בשאלה הנוקבת – מה היא באמת חושבת עליי עכשיו, כאישה ואם בישראל, אחרי שעתיים של התבוננות מחקרית. רגע לפני שהספקתי להביך את עצמי (האמא הכי לחוצה היא זו שנלחצת שיחשבו שהיא לחוצה), הסלולרי שלי צפצף וחשף את התיעוד של הביקור ע"פי אמא אדמה – עשר תמונות מולטימדיה ובכולם מככבת הגמדת שלה, ומאחוריה, ברקע, אוזן או כף רגל מוכרת. מבחינתה, באירוע הזה הייתה רק כוכבת אחת, למרות שברור לכולם מי היה הכוכב האמיתי. ואז קלטתי – אף אחד לא מסתכל עליי או עליו. לכל אחד יש זום אוטומטי על צאצאו שלו, בעוד כל האחרים הם בקושי תפאורה. כל ההורים המסכנים לילדים שפחות חמודים משלי, לא יודעים שהילדים שלהם פחות חמודים משלי, כי שלי לא ממש קיים בעיניהם. בגלל זה כל משפחה חיה לה באושר בלי לדעת כמה האמא לחוצה, האבא לא מודע, והילד – איך נגיד את זה בלי להעליב – הוא לא באמת הכי חמוד בעולם. לפחות עד שנולד עוד אחד, אבל זה כבר למדור אחר.

 

ציצי

מה אני לא מבינה? אני אומרת למה שמו, בחמש דקות היומיות שיוצא לנו לדבר בהן בשקט. שנים חשבתי איזה מגניב יהיה לעלות על שולחן בפאב ולהוריד את החולצה, להשתזף בעירום, לחשוף את עצמי סתם בשביל הקטע, והתנקנקתי. אפילו המחשופים שלי תמיד היו מהוגנים, שלא יראו תחרה של חזייה או פטמה חס ושלום. אם הייתי יודעת שהציצי שלי יהפוך יום אחד למשאב ציבורי, כבר מזמן הייתי דופקת שער בפלייבוי וסוגרת עניין. הוא מביט בי, ניגש אל המקרר ותוהה מה יש לאכול. פעם הציצי שלי היו מקושרים לסקס, היום הם עושים לו תאבון. פעם הם היו אקססורי במיטה, היום הם כלי אוכל.

ברגע שקיבלת את ההחלטה להניק, אחרי שהסבירו לך כמה זה יותר בריא לגמד ממיליון בחינות, וגם שזה שורף המון קלוריות (ושם השתכנעתי), הציצי שלי הפסיקו להיות שלי. מעכשיו הם שקית חלב, וכדי שלא יפספסו אותם במסעדה/קניון/בתור לרופא, הגמד שלי טורח לצרוח כל פעם שאני מוציאה אותם החוצה, שהחבר'ה יראו מה לו יש ולהם אין. בברית, שבעה ימים אחרי שהציצי שלי קיבלו אזור חיוג משלהם, עוד ניסיתי את השיטה עם החיתול שכאילו זרוק באגביות על הכתף. אמא שלי באה בנונשלנטיות ומתחה לצד אחד, אמא שלו באה בנונשלנטיות ומתחה לצד שני, ומה שמו, שאוהב שהכל ישר ומסודר, בא והרים את החיתול, קיפל אותו בקווים סימטריים ופרגן לציצי שלי שיראו עולם, ושהעולם יראה אותם.

ולא רק זה, לאנשים זה נראה הגיוני שעכשיו, כשהם מסתובבים להם חופשי, אפשר לדבר עליהם בפורום משפחתי רחב. גדלו לך הציצי הרבה? שואלים אנשים שאני אפילו לא בטוחה איך הם קרובי משפחה, ואמהות בטיפת חלב מעדכנות אותי שיש לי יופי של פטמות להנקה. כשאת מוציאה ציצי ברחוב, מנסה לבהות לשום כיוון כדי שאף אחד לא יחשוב שאת מסתכלת עליו ויבוא לדבר איתך, תמיד יהיו איזה זוג זקנים שייעצרו ויביטו בך בסימפטיה, אומרים "איזה חמוד", ואת שואלת את עצמך למי הם מתכוונים,לגמד או לשד?

כשהם לא בפה של הילד הם גדלים וקטנים באופן עצמוני, כואבים מעודף חלב או מחניכיים עצבניות. הם אולי עושים יופי של מחשוף כשהם מלאים, אבל אז אני קולטת שכולם מסתכלים לא בגלל הסקסאפיל אלא בגלל הכתם של החלב שמתפשט לו על החולצה. בקיצור, הם שלי אבל הם לא, וכשמה שמו נוגע בהם למטרת חרמנות, אני מזיזה לו את היד ומבקשת שיחזור שוב עוד חצי שנה.

כל זה עוד היה נסבל, עד שגיליתי שמבחינה אבולוציונית אני בדרך למטה. עכשיו אני חלק מסכומ"צ, אבל זה זמני. עוד מעט, כשאני אנסה לגמול את הגמד מהנקת לילה, הציצי שלי יפסיקו לעשות תיאבון, ויתחילו להיות סתם מבאסים. כי אז, אומרות הבנות בפורומים, אני אצטרך לומר לגמד בתקיפות: עכשיו לילה, גמדי, וכולם ישנים. גמדי ישן, אמא ישנה, וגם ציצי ישן. זהו, זה העתיד. ציצי של אחרות יוצא לברים, מקבל ליטופים או קורא ניטשה, ובכל מקרה לא מדבר על עצמו בגוף שלישי. הציצי שלי, כשהוא לא מראה נטיות פדופיליות ומטפטף כשגמדים של אחרים בוכים, הולך לישון. הציצי שלי, שפעם היה צעיר וזקוף וקופצני, בדרך להיות השכן הנרגן מלמעלה, זה שצועק על הילדים שרוצים לשחק כשהוא רוצה לישון. ועל זה מה שמו אומר, שאני בן אדם אופטימי. אחרי חצי שנה של הנקה, הציצי שלי לא יהיו השכן הנרגן מלמעלה. אחרי חצי שנה של הנקה, הם יהיו השכן הנרגן מלמטה.

 

קונטרול פריק (חוק האם)

אם הייתי שואלת את מה שמו, זאת אומרת אם היה יוצא לנו לדבר מתישו על משהו יותר מרתק מנושא 'תזונת הגמד' (והשבוע: 'קבב רומני – לפני או אחרי גיל שנה'), הוא בטח היה אומר שהכיף בזה שאנחנו לא מדברים, זה שאין יותר שיחות יחסינו לאן. אבל לא נג' כמוני תוותר, והצלחתי למצוא חצי שעה אחרי הרדמה ולפני שהמכונת כביסה גומרת, כדי להושיב את מה שמו ולתהות – יחסיהם לאן, והאם הם זכרו לקחת מספיק חיתולים להחלפה.

הבעיה היא, אני מעדכנת בזמן שמה שמו עושה את עצמו מקשיב אבל בעצם רואה כדורגל,  שנמאס לי מהאחריות המיניסטריאלית. הצורך הזה, להיות אחראית כל הזמן, גם כשהגמד בידיים כשירות לחלוטין, כמו אלה של אב'שלו, סבת'שלו, דודה'שלו וכל מי שמתנדב ומוכן להשאיר תעודת זהות ומאה שקל עירבון, מעייף יותר מלהניק בלילות. למה, אני מגבירה את הקול כדי להילחם בפרשן האיטלקי המעצבן, תמיד כשאתה אחראי עליו אני צריכה להיות אחראית עלייך? למה אני חייבת לבדוק אם החלפת לו, במקום שאתה פשוט תחליף לו בספונטניות? למה אני צריכה לחלק לך הוראות, כמו איזו קלפטה מהגהנום או יותר גרוע כמו אמא שלי, ככה שיוצא שאתה לא סתם מבלה עם הבן שלך, אלא בעצם עוקב אחרי איזה תרשים זרימה שאני ציירתי לך – 'רעב — האכל, עייף — הרדם, מסריח — החלף ובבקשה אל תשאיר את השקית עם החיתול שלושה ימים באוטו'?

מה שמו מביט בי במבט מדוכא, אבל זה פשוט בגלל שהסתרתי לו את הגול. הוא יודע שלא משנה מה הוא יגיד, גם אם הוא ייקח אחריות מלאה ויפקיד בידיי את הביצים שלו לפני שהוא לוקח את הגמד לבית קפה, אני עדיין אתקשר אחרי רבע שעה להזכיר לו לבדוק אם הגמד צמא. אני אולי אשחק אותה כאילו אני סומכת עליו, אבל בלשים פרטיים יציצו מבין השיחים ויעדכנו אותי סלולרית אם הוא נתן לו לאכול ומתי, ולא, לא מעניין אותי שמה שמו מתמזמז עם בלונדינית, תבדקו אם הגמד רק משחק עם המלחייה או גם מכניס אותה לפה!

בסופו של דבר, יש לי גמד מהמם, וגם בלילות אני כבר ישנה, אז בעצם הכל מושלם חוץ מכובד האחריות. הידיעה שיש מישהו שהוא כמעט לגמרי שלי (למרות שהאוזניים בוודאות של אבא שלו), שאני אחראית על שלומו, רווחתו, ואם הוא מסורק הצידה כמו חנון, כבדה על אחת כמוני, שעדיין מתקשרת לאמא שלה לשאול איך עושים אורז, ולמה. וגם כשהוא יוצא עם אבא שלו לסיבוב, גם כשהוא בסוף שבוע אצל סבתא שלו, הוא עדיין שלי, או כמו שאמרו את זה קודם – להיות אמא זה כמו לתת ללב שלך להסתובב בלעדייך.

לפעמים אני מתה להיות דודה שלו. לראות אותו כשבא לי וללכת כשאין לי כוח, לשחק איתו בשטויות בלי לחשוב אם זה חינוכי, ולתת לו לאכול רק דברים שהוא אוהב (ורצוי משוקולד, אם אפשר ביום שהוא לובש את האוברול הלבן החדש). אבל אולי עדיף להישאר אמא שלו, גם כי אם הייתי דודה שלו אז הייתי נשואה לאח שלי וזה היה ממש מוזר, וגם כי בסופו של דבר, אמא שלו היא מי שמגדלת אותו ועושה ממנו מה שהוא יהיה. ואולי יום אחד, אחרי שהוא יגמור לצעוק עליי שאני חרא של אמא, הוא יגיע  למסקנה שלא הייתי כזאת נוראית, ויגיד לי תודה, זה הכל בזכותך. זאת אומרת, אולי הוא יחשוב את זה, כי בינינו, מתי מישהו מאיתנו אמר את זה בפעם האחרונה לאמא שלו? אני נזכרת בכל מה שאמא שלי המהממת  עשתה ועושה בשבילי וישר מתקשרת אליה בהמון אהבה. אבל יש ממתינה, וכשהיא חוזרת אליי אחרי חצי שעה אני בדיוק נזכרת שאני צריכה בייביסיטר לשבוע הבא, ושאם היא קופצת לסופרפארם שתקנה לי כמה דברים, ושתביא לי קצת מהטחינה שלה, והיה עוד משהו, אבל אני לא באמת זוכרת.

ומה שמו מהספה מנפק תובנה – ילד זה כמו כדורגל של ילדים בני עשר. לא משנה מי בעט יותר חזק ומי הכניס יותר גולים, מה שמשנה זה מי הולך הביתה עם הכדור. הגמד פועה מהחדר שלו, ואני שולחת את מה שמו לבדוק מה קורה איתו. מה שטוב בלהיות המנהלת, זה שאולי האחריות עליי, אבל לפחות אני לא צריכה לקום.

 

קל, גברת ליפשיץ, זה לא

ביום שישי אחד עם בייביסיטר, ישבנו מה שמו ואני בסלון של הליפשיץ-אבולעפיה-אים, ובתור ההורים היחידים בחבורה בידרנו את החבר'ה בשלל מעשיות על האושי (אושר + קושי) בלהיות הורים. כמו תמיד, סיפור ה-'אני דוחפת ארבעה ימים בחדר לידה, ומה שמו קונה בגדים במרכז ויצמן למטה' היה הצלחה גדולה, וגם 'איך לא לקחנו בסוף מטפלת ברזילאית בת עשרים ואחת' הניב את מבטי כל הכבוד הנשיים וההשתתפות בצער הגבריים המצופים. המשכנו עם השטיק הקבוע של המעטה בערך הדובר והערצה של ההורה הנגדי ("היא עושה הכל, אני רק בסופי שבוע"), והחזרנו כמקובל את הכדור ("כן, אבל אז בשישי הוא נותן לי לישון חצי יום ועוד מכין ארוחת ערב"). אחרי שהדי הצחוקים גוועו, השתרר השקט המוכר, שבו כל המבייצות תוהות איך לדחות את זה בעוד שנה שנתיים בלי לאכזב את סבתא. השקט הנעים (והנמנום שתפסתי) נקטע ע"י הליפשיצית בתהייה, אם ילד זה באמת כל כך קשה. במתמטיקה של רווקים היא חישבה שאנחנו בקושי חמש שעות ביום איתו, שזה שעתיים וקצת להורה (בלי לחשב סבתות), אז זה בעצם לא כזה נורא? מה שמו ואני היבטנו זה בזה, תוהים אם לענות או פשוט להציע לה להחליף קקי לילד מתפתל בכיסא תינוק בשול של כביש מהיר. בסוף רק חייכנו בביטול ואמרנו "כשיהיה לך ילד, תביני", ובלב איחלנו לה ילד בכיין, עם השכל של אמא והגזים של אבא .

כרגיל, רק בחדר המדרגות עלו לי תשובות משכנעות ושנונות כאחד, ולולי הארבע קומות ברגל הייתי חוזרת לנזוף בליפשיצית, על פרצופה התמים ומותני האף-פעם-לא-ילדתי שלה. בעוד מה שמו גורר אותי אל האוטו, צעקתי אל האינטרקום שבתור עובדת סוציאלית בחצי משרה שהפסיקה עם שיעורי הכדרות שלה כי פעמיים בשבוע זה המון מחויבות, שתשתוק את הפה שלה, וחוצמזה יש סופי שבוע ומחלות וסתם לילות בלי שינה, שלא לדבר על שבועיים חופש בשנה למטפלת. קל, גברת ליפשיץ, (סיימתי את הנאום במשפט רעוע דקדוקית אבל מכל הלב) זה לא!

עד הבית הצלחתי להירגע במחשבות חיוביות על הגמד שהלך לישון מאוחר ואולי, עם קצת מזל, יקום מחר רק בשמונה, או אפילו ב-וחצי. ואז פתאום קלטתי שאולי זה באמת כבר לא כזה נורא, ומיד דחיתי את החשיבה לאחר כך, כי לחשוב אפשר תמיד אבל לישון – לא. למחרת, בשנייה שאמאדמה + 1 נכנסה, ורצף הברכות המקובל (איזה יופי היא גדלה, איפה קנית לה את החולצה, בת כמה היא כבר?) הסתיים, הושבתי אותה לדיון רציני ופצחתי בתיאוריה. רק כשסגרתי אחריה את הדלת, מגרדת שאריות ביסקוויטים מהשטיח, הבנתי ששעתיים שלמות בילינו ביחד, אבל רעיון אחד לא הצלחתי לגמור. ויתרתי על הבריינסטורמינג והסתפקתי בסימוס לקוני (נכון שזה כבר לא כל כך קשה?) ואחרי ארבעה ימים קיבלתי תשובה חיובית, אולי לזה ואולי לשאלה אם קיווי זה כבר בסדר, מי יודע.

ואולי זה באמת יותר קל. אפילו בלי להזכיר את החיצפון התהומי בעובדה שכל יום חמישי סבתא שלו לוקחת אותו ליותר מעשרים וארבע שעות, או את הדודה המהממת שמבלה איתו לפחות שלושת רבעי משרה והסבתא השנייה שמוקפצת אחת ליומיים, בסופו של דבר זה הכל עניין של להוציא את העז. כל חיינו גרף הזמן הפנוי שלנו נמצא בירידה, מגיע לסף תהום עם הילד הראשון, אבל בגיל שנה וקצת הגרף מתהפך, עולה טיפ טיפה למעלה, והעז יוצאת.  אחרי הנקה כל שלוש שעות והתעוררות כל שעתיים, רק ידיים, ורק ידיים של אמא, בגיל שנה ומשהו התינוק נהיה פעוט (או שמא זאטוט?) ואת מתעוררת בבוקר וקולטת שלא קמת הלילה אפילו פעם אחת, ופתאום השכמה בשבע לא נראית כל כך רע יחסית. 'פחות אבל עוד קשה' הופך ל'קשה אבל פחות', שלא לומר קצת יותר קל.

אז כן, גברת ליפשיץ, צדקת, זה באמת נהיה יותר קל, אבל כשהגברת התקשרה, ואמרה שגם השבוע הם יזמינו אליהם, כי לנו הרי נורא קשה לארח, עם הגמד והכל, לא אמרתי מילה. רק הבטחתי שכשיהיה לי זמן אני אספר לה איזה לילה נורא היה אתמול, כי כשמה שמו בחו"ל אני אפילו לא מספיקה לדבר בטלפון, והליפשיצית עשתה קולות של השתתפות ואפילו לחם לא ביקשה שאני אביא.

 

של מי אתה ילד

כמו תמיד, ברגע שאני מכניסה את הביס המתוזמר היטב לפה, מזלג שכולל גם פסטה, גם רוטב וגם פרמזן, מה שמו קורא לי לבוא מהר. אני הודעתי כבר לפני חודש שכשאני אוכלת, מותר לקרוא לי רק במקרי חירום או אם הוא מתחיל ללכת, אז אני עוזבת הכל ורצה לסלון, לראות אותו עושה צעד קטן לגמד צעד גדול לאנושות. במקום, אני רואה גמד בזרועות דודה שלו, מושיט ידיים אל מה שמו, במובן של "קח אותי, רק אותך אני אוהב". אני עושה את פרצוף ה"כבר ראינו את זה אלף פעם" שלי, אבל מה שמו מתעקש על ייחודיות הרגע – "הוא רוצה אליי, את לא מבינה?". ברוע לב שרק בחלקו נובע מהפסטה המתקררת במטבח, אני מתקרבת אל הגמד ואבא שלו ומחייכת את החיוך הכי מקסים שלי, שלא לומר חושפת שד. בתגובה הגמד מושיט אלי ידיים, כי רק אותי הוא אוהב, כאילו דה. דודה שלו מצטרפת למעגל והוא מיד מושיט אליה ידיים, וככה אנחנו ממשיכים בידיים באוויר, מעבר מעבר, חיבוק נישוק ושוב ידיים – מי אמר 'צדיק כתמר יפרח יפרח' ולא קיבל?

בניגוד לכלבה, שבוחרת לפי מי שיש לו יותר שאריות של אוכל על הפנים (רמז – נמוך ויש לו מצנפת), לגמד אין ממש העדפות. מהשנייה שהוא נולד נתתי לכל מי שרצה להחזיק אותו, כולל פעם אחת לשליח מהסופר, כי ממש הייתי צריכה לשירותים ולא היה אף אחד אחר בסביבה, ומאז הוא אוהב את כולם אותו דבר. את הדודה שלו, שכל דקה איתה היא זמן איכות ובבייבי גאפ כבר יודעים איך קוראים לה; את הכלבה, שמלקקת את הפנים שלו ואת עצמה לסירוגין; וגם אותי, שלמרות שאני מקפידה לקרוא לו 'חמודי' גם בארבע בבוקר, אפשר לשמוע בקול שלי שאני לא ממש שמחה לראות אותו בדיוק עכשיו. השאלה המתבקשת היא אם הוא יודע מי מכולם היא אמא שלו. מי היה ארבעה ימים בחדר לידה, מי קיבל בזכותו סכרת הריון, מי מסתובב עם סימני מתיחה וצלקת של קיסרי, או בקיצור – מי יָלַד.

היו ימים ש'מי ילד' היו מילות הקסם לקבלת שירות בבית הזה, כמו רום סרביס אבל בלי טיפ. בכל פעם שרציתי לקבל משהו לשתות בלי לקום מהספה, לקבל משהו לאכול בלי לקום מהספה, או סתם לא לקום מהספה, הייתי שואלת 'מי ילד?' והעולם כולו היה נופל לרגליי. טוב, אולי לא העולם כולו, אבל לפחות מה שמו, שידע להעריך את זה שעשיתי משהו כל כך משמעותי, כל כך קשה וייחודי, שאף אחד אחר, לפחות לא במערכת היחסים הזאת, מסוגל לבצע. באיזשהו שלב, כשהרגשתי ש'מי ילד' מאבד מתוקפו, עברתי ל'מי יעשה לך עוד ילד', שמחזיק, אבל בקושי. עכשיו, כשמסתמן שהגמד בעצמו עלול לא לדעת מה עונים ל'מי ילד', אני מתחילה לתהות איפה טעיתי (וכן, זו שאלה רטורית, מכתבים למערכת לא יתקבלו בברכה).

אני תוהה אם גמד כמו שלי, כזה שיש לו מטפלת משקיענית וסבתות מהממות שלוקחות אותו ללילה בשבוע, אוהב את אמא שלו פחות מכזה שנצמד לציצי שלה עד גיל שבע. אם אני פחות אמא בגלל שאני רוצה גם כמה שעות לעצמי, ואיפה עובר הגבול בין 'גם לי מגיע לחיות' לבין 'אז למה בכלל עשית ילד'. ברור לי שאני אקפוץ מתחת לרכבת נוסעת בשבילו, לפחות רכבת צעצוע, אבל אמהות מורכבת פחות ממעשים הירואים ויותר מלהריח אם הוא עשה קקי או להושיט לו את היד מתחת לפה, כדי שהוא יוכל לירוק שם את מה שלא טעים לו. ובתוך כל זה, אפילו אני שוכחת לפעמים מה באמת חשוב (הפסטה המתקררת, דה!) ובקלות אני יכולה לטעות ולחשוב שההצדקה היחידה לקיום שלי היא אם הוא מושיט אליי את הידיים או לא.

אני חוזרת למטבח לקווליטי טיים עם הפסטה והמיקרוגל, וכמובן שבשנייה שהיא שוב חמה ומהבילה ואוהבת רק אותי, קולות של בכי מחזירים אותי אל הסלון. מה שמו מביט בי חסר אונים. "זה לא אוכל, זה לא מים, וחיתול רק החלפתי. אני לא יודע מה הוא רוצה".

"הוא רוצה לאמא" אני אומרת באינסטינקט, ומושיטה אליו את הידיים.

בחזרה לתקראו >>