חיפה
ג'וני ישב על כיסא הגיימרים שלו, וצילם את עצמו משחק במשהו. ג'וני אהב להעלות לטיקטוק את המשחקים שלו, כשהוא לא העלה את הארוחות שלו, האנבוקסינג שלו, או כל דבר אחר שעשוי לעניין מישהו מאלף מאתיים חמישים ואחד העוקבים שלו, רובם בוטים. רני ישב על כיסא הגיימרים השני מול המחשב השני, והתעסק בכתב החידה של מגזין Young. הפתרון של כתב החידה היה אמור להיות המקום והזמן בהם ייערך מפגש למי שרוצה להיות כתב צעיר, וכתב צעיר אומר נסיעות לחו"ל בחינם. רני אף פעם לא נסע לחו"ל, ולמרות שג'וני כבר הציע לו מספיק פעמים להצטרף לאחת החופשות המשפחתיות שלהם ("על חשבון ההורים שלי, אחי! זה כסף קטן בשבילם") הוא העדיף שלא, כי לא רצה להרגיש שעושים לו טובה. הוא לא נסע לשום מקום, רוב השנה הוא היה תקוע בפנימייה, ובחופשות ובחגים הוא היה אצל המשפחה של ג'וני שהייתה המשפחה המלווה שלו. ומה רע בלנסוע לחו"ל בשביל לכתוב למגזין שהוא אוהב? אחרי שהוא ניסה בלי הצלחה לפתור את כתב החידה, הוא החליט פשוט לכתוב תוכנה שתפצח את זה בשבילו.
באר שבע
ספיר מאוד רצתה להיות כתבת צעירה של Young, אבל כתב החידה היה בלתי פתיר.
"אולי פשוט תיסעי למערכת שלהם וזהו?" הציעה אלה.
"נראה לך שהפתרון זו הכתובת של המערכת? חוץ מזה, אני לא יודעת מתי הפגישה, זה גם מוצפן. תסתכלי גם את, טוב? מה את עושה בכלל?"
"אני בהמתנה למזכירות של האוניברסיטה בשביל לקבל את הטלפון של פרופסור ראובן סגל. זה מגוחך שאין טלפונים של מרצים באתר, ואני שיחה 48 בתור. גם אם יש להם תואר בדיפלומטיה, אין סיכוי שאני לומדת שם."
"את באמת יודעת עכשיו מה את רוצה ללמוד באוניברסיטה?!"
"ברור. אני גם יודעת מה את רוצה ללמוד באוניברסיטה. בשבילך ימציאו במיוחד תואר משולב של עיתונאות תנ"כית או משהו. 'בצאת בני ישראל ממצרים – כתבתה של ספיר רחמים!'"
"זהו!" קראה ספיר. "זה מהתנ"ך, השורה הראשונה זה מהתנ"ך."
"מה?"
"תסתכלי על הכתב חידה, שלחתי לך. השורה הראשונה זה: 'מה השם שלי, 12, 70'?"
"82?"
"לא כמה, מה. זה מסֵפר שמות, את מכירה את ההתחלה של ספר שמות?"
"בטח," ענתה אלה, סרקסטית. "כי אני לגמרי משתתפת בכל חידוני התנ"ך האלה. אה, לא, רגע, זו את! את מכירה את ההתחלה של ספר שמות. אני אפילו לא לומדת תנ"ך."
"ספר שמות מתחיל ב'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרַימה'," אלה עצמה עיניים והשמיעה קולות נחירה, אבל ספיר המשיכה. "ואז יש את השמות של 12 השבטים, ואחר כך כתוב 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב 70 נפש.' זה רמז לספר שמות."
"תסבירי לי," ביקשה אלה, "למה בכל חופש גדול בשנים האחרונות אני מגיעה דווקא לבת דודה כלת־התנ"ך שלי? את יודעת שדני, בת דודה שלי מהצד של אבא, עובדת בהפקות? היא יכולה להכניס אותי לאיזה הופעה שאני ארצה."
"אבל היא סנובית מעצבנת ואני מהממת. אז השורה הראשונה זה ספר שמות. אבל אחרי זה יש סתם מספרים."
"אולי ספר שמות זה הספר־צופן."
"תסבירי."
"נגיד," אמרה אלה, "אם מישהו רוצה לשלוח הודעה מקודדת למישהו אחר, כאילו, בצופן. זוכרת שהיינו קטנות והתכתבנו דרך המייל של ההורים?"
"והיה לנו צופן, שהם לא יקראו את הסודות שלנו! מה זה היה? היינו מחליפות את האותיות הראשונות באל"ף־בי"ת באחרונות."
"כן, א' זה ת', ב' זה ש'. אפשר במקום ההחלפה, להסכים מראש על איזשהו ספר, ואז הקוד הוא המספרים של המילים שמתחילות באות שאנחנו רוצות לכתוב. רק שזה צריך להיות ספר שיש לכולם בבית, ולכולם יש תנ"ך. הנה, תראי פה למשל –" אלה הסתכלה על כתב החידה ופתחה את ספר שמות בגוגל. "6, 21, 19, כל מספר מסמל אות אחרת. נגיד 6, אז המילה השישית בספר שמות היא 'מצרימה' שמתחילה ב־מ"ם, אז תרשמי מ"ם. מה המילה ה־21?"
"גד."
"אז האות השנייה בהודעה היא גימ"ל, תרשמי גימ"ל. המילה ה־19 היא –"
"דן, אז האות השלישית היא ד, והמילה היא 'מגד'?"
"שנייה, בואי נחליף את כל האותיות, ואז נראה…"
ספיר בדקה בתנ"ך, אלה רשמה את האותיות ובסוף יצא להן: "מגדלדודיומושלחופששעהי". שזה בעצם "מגדל דוד, יום 1 של חופש שעה 16", ובגלל שהיום היה היום הראשון של החופש והשעה הייתה 12, הן נסעו למגדל דוד בירושלים.
מגדל דוד, ירושלים. 12:30
בר העורכת הייתה כבר ממש עצבנית. "זמן זה כסף, ואנחנו מחכים פה מעשר. מעשר! יש בכלל אישורי הגעה באתר?"
"ארבעה. ג'וני קז ורני פיינברג, על אותה כתובת בחיפה, ספיר רחמים מבאר שבע, ואלה מאז"ה מ… לא יודע, היא כתבה פה 'שגרירויות ישראל ברחבי העולם'. וזהו."
"אז למה הם לא כאן? לא כתבת שזה ב־10?"
"כתבתי" – עידו הביט בטלפון שלו – "יום ראשון של חופש, שעה 16, המילה ה־16 היא יששכר, אז 16 זה י', וי' זה עשר."
"אולי הם חשבו שזו לא המילה ה־16 אלא שעה 16? ואז זה ארבע?"
"המממ… לא חשבתי על זה."
"יופי, עידו. זה היה רעיון גאוני לעשות את זה בכתב חידה."
"מה עדיף, שסתם נפרסם ויבואו 5000, כמו בשנה שעברה? היינו חייבים לסנן איכשהו."
"ועכשיו יש רק ארבעה וגם הם עוד לא פה! וצריך להוריד לדפוס את הכתבה על יוון עוד שבוע גג. טוב, יש לי מיליון דברים אחרים," נעמה לקחה את התיק והתקדמה לכיוון הדלת, "אני אחזור קצת לפני ארבע, אתה תישאר פה, ליתר ביטחון."
"אבל מה אני אמור לעשות פה, עוד שנייה נגמרת לי הבטרייה…?"
הדלת כבר נטרקה אחרי נעמה.
מגדל דוד, ירושלים. 15:58
עידו התעורר כשהדלת נטרקה ונעמה נכנסה. "אתה יודע שאתה מרייר כשאתה ישן?" היא הושיטה לו טישו והוא ניסה לנגב את עצמו.
הדלת שוב נפתחה, וילד שצילם את עצמו עם טלפון נכנס תוך כדי דיבור.
"כאן ג'וני קז, בטיקטוק לייב ממקום המפגש הסודי –"
"לייב? אתה לא עושה לי לייב מפה!" נעמה התקדמה לעבר הילד ביד מושטת, כנראה בשביל שייתן לה את הטלפון, אבל במקום זה היא קיבלה ממנו כיף. "זה לא באמת לייב," אמר הילד השמנמן שבא איתו.
"אז למה סתם להגיד?" שאלה אחת משתי הילדות שנכנסו אחריו.
"חברים!" קרא עידו בקול הכי סמכותי שלו, "אנחנו בלחץ של זמן, בואו נתקדם."
"טוב, קודם כול, ברוכים הבאים למפגש." אמרה נעמה, "אני נעמה, אני בכלל המוציאה לאור, אבל כרגע אני מחליפה את העורכת, אז אין לי זמן ואין לי סבלנות. שניים מכם יהיו כתבים צעירים של העיתון, וגם ייסעו לפעמים לחו"ל בטיסות הכי זולות בשעות הכי לא נוחות. אנחנו באיחור אז אין לנו זמן לסינון ארוך, אז בואו נהיה תכל'ס – למישהו פה יש רעיון לכתבה על יוון?"
העיניים של אלה נפערו לרווחה. "יוון? יש לי! פרופסור ראובן סגל, מהאוניברסיטה העברית, עומד לפרסם מחקר פורץ דרך על אבן חושן שנמצאה במקדש ביוון!"
ג'וני הסתכל ברני: "לא הבנתי כלום."
"אתה לא מכיר את אבני החושן מהתנ"ך? 12 אבנים טובות שנמצאות על הבגד של הכוהן הגדול בבית המקדש?" שאלה ספיר.
"אני לא מכיר שום דבר מהתנ"ך. והאמת, נשמע לי הרעיון הכי משעמם בעולם."
"גם לי, וזה מה שיפה" – אמרה נעמה – "אז אם תצליחו לכתוב על זה כתבה מעניינת, התקבלתם."
"אפשר לכתוב בזוגות? ממילא אתם צריכים שני כתבים." שאלה ספיר והתקרבה קצת אל אלה. נעמה הביטה בספיר וחייכה חיוך קצת זדוני. "כן, אבל בואו נעשה את זה מעניין. איך קוראים לךְ?"
לא היה ברור אל מי משתי הבנות היא פנתה, אבל אלה אמרה "אלה", ונעמה אמרה "את בזוג עם מה שמו, הילד עם הטלפון, ג'וני. והזוג השני זה מי שנשאר." כולם התחילו להתעצבן ולצעוק ולהתווכח, אבל אז נעמה הכניסה שתי אצבעות לפה ושרקה. "יאללה, אין זמן לוויכוחים, זמן זה כסף. החוקר ההוא, סגל, ראיינו אותו אצלנו פעם, אז עידו, שלח להם איש קשר. דברו איתו, תעשו גוגל על אבני החושן ותראו אם זה מעניין מספיק בשביל לקנות כרטיסי טיסה. עוד היום. זמן זה כסף."
נעמה ועידו יצאו, ושנייה אחרי זה כולם קיבלו איש קשר מעידו. אלה התקשרה ורני שלח הודעות בווטסאפ ובמייל, אבל אף אחד לא ענה להם. הם המשיכו לנסות, והזמן עבר, ובאיזשהו שלב ג'וני אמר: "לא רוצה להלחיץ, אבל שמתם לב שנעמה אמרה איזה אלף פעם שזמן זה כסף?"
"טוב, יש לנו את הכתובת של הבית שלו, אפשר פשוט לנסוע. זה פה ליד." אמרה ספיר ובדקה במוביט. "יש אוטובוס עוד עשר דקות."
רחוב בית ראשון 12, ירושלים
פרופסור סגל גר בבית פרטי בשכונה שקטה בירושלים. הבית היה מוקף חומה מקושטת בפסיפס צבעוני, והחומה הייתה מוקפת בסרט ניילון צהוב שעליו היו המילים "זירת פשע". לא מעט סקרנים עמדו ברחוב ודיברו ביניהם, והילדים הבינו די מהר שבלילה הייתה שם פריצה, ושפרופסור סגל מת בנסיבות חשודות.
"איזה באסה," אמר ג'וני, "אז לא נוסעים ליוון?"
"בן אדם מת, וזה מה שאכפת לך?!" צעקה עליו אלה והלכה הצידה בדמעות. רני הסתכל על ספיר בשאלה. "אח שלה מת לא מזמן."
"אז היא נזכרה בו פתאום?"
"היא לא נזכרה 'פתאום', היא חושבת עליו כל הזמן. הפרופסור הזה – אחיה נפגש איתו בקשר לאיזה אי יווני שהוא רצה לנסוע אליו. הפרופסור בדיוק חזר ממנו."
רני הביט בספיר, לחוץ. "רגע, וזה לא קצת חשוד? שעכשיו שניהם מתים?"
"מה הקשר, אח שלה בכלל מת בתאונת צלילה. היא פשוט רצתה לדעת לאיזה אי הוא תכנן לנסוע, ועכשיו היא לא תדע."
"חבל שאנחנו לא חיים בסרט. בסרטים תמיד מוצאים רמזים בזבל." אמר ג'וני, ואז קלט שרני ואלה מסתכלים ימינה, וסובב גם הוא את ראשו באיטיות. מימינו עמד פח זבל ירוק גדול.
אחרי תשע דקות ולא מעט "איכס", ג'וני הוציא מהפח שקית של הדיוטי פרי, שאם לא היה כל כך מסריח מסביב, הוא היה מתלונן שיש לה ריח של גבינות מסריחות. בתוך השקית היו עטיפות של גבינות (מסריחות), והמון קבלות (מסריחות) שאחת מהן הייתה גם קבלה על תשלום על כרטיס למעבורת לאי דלוס.
"אז נוסעים לדלוס?" שאל ג'וני.
"כן," אמרה אלה, שהביטה בטלפון שלה, "אבל עידו אומר שיש רק שלושה כרטיסים."