אבודים בדלוס
ירושלים
"טוב…" אמרה אלה, "אני אוותר."
השלושה האחרים הביטו בה המומים.
"באמת?" שאלה ספיר.
"נראה לכם?" ענתה אלה, "עשיתי את זה בשביל שמישהו מהבנים יגיד 'מה פתאום את תוותרי, את הבאת את הרעיון לכתבה', ואז הוא יוותר."
"למה תמיד מצפים מבנים לוותר לבנות?" שאל רני, "זה מה זה מעצבן. בנות כל הזמן בקטע של 'אנחנו לא שוות פחות מכם', אבל אז הספינה טובעת, והן ישר כזה: 'נשים וילדים קודם!'…"
"מה?!" ספיר התעצבנה, "על מה אתה מדבר? איזה ספינה?"
"נו, כשספינה טובעת ואין מספיק מקום בסירות הצלה?" הסביר רני.
"אנחנו לא אמורים לטוס?" שאל ג'וני, "אני מקיא בהפלגות."
עכשיו אלה התעצבנה. "לא היה פה עניין של בנים ובנות, זה פשוט אני ובת דודה שלי נוסעות, ואתכם אני לא ממש מכירה. בכל מקרה, יש רק שלושה כרטיסי טיסה, אז מישהו צריך לוותר. לא משנה אם זה בן או בת," היא אמרה והביטה ברני.
"למה את מסתכלת עליי?"
"סתם במקרה… לאן אתה רוצה שאני אסתכל?"
"וואו, איזה נג'סים!" ג'וני הוציא את הטלפון והתחיל להתעסק במשהו, "תראו לי רגע את המספר טיסה?" אלה הראתה לו את הטלפון שלה. "שנייה… רגע… אוקיי. מבצע של הרגע־האחרון־אבל־אחרון־באמת־כי־הטיסה־הלילה־למי־שלא־שם־לב – והופה, קניתי כרטיס במאה יורו."
"מאיפה יש לך מאה יורו?"
"מהכרטיס אשראי של אמא שלי. זה אצלי לחירום, וזה היה חירום, לא?!"
"הבנזוג שלך טחון!" לחשה ספיר לאלה, אבל היה שקט, אז כולם שמעו.
"הוא לא באמת הבנזוג שלי, נראה לך שניתן לנעמה הזאת לקבוע לנו מי זוג עם מי? למה, מי היא?"
"היא המוציאה לאור של העיתון שאנחנו רוצים לכתוב אליו," אמר רני, "אז אם מישהו יקבע לנו, זו בדיוק היא."
"בסדר, הזוגות זה בשביל הכתיבה של הכּתבות," אמרה ספיר, "עכשיו אנחנו נוסעים, לא כותבים. מתי הטיסה? יש לנו זמן לנסוע הביתה לארוז?"
"בקושי," אמר ג'וני, "וזה בסדר, כי רק לי מותר להביא מזוודה. הכרטיסים שלכם זה הכרטיסים של ההכי בזול, בלי מזוודות, בלי לבחור מקום, בלי אוכל. אל תשכחו להביא סנדוויצ'ים!"
שדה התעופה באתונה
ג'וני צדק. לא היה אוכל, שקלו להם את תיקי הגב, ואלָה, שהתיק שלה היה ממש כבד (כי ספיר דחפה לשם שני סוגים של מייבשי שיער), פשוט הכניסה אותו כמו שהוא למזוודה של ג'וני. כל אחד מהילדים ישב במושב אחר לגמרי (ואיכשהו בכל זאת יצא שכולם היו ממש קרובים לשירותים). לג'וני, לעומת זאת, היה אקסטרה מקום לרגליים וכמה חבילות קטנות של קרקרים מלוחים שהוא רצה – והוא לקח המון, דחף לתיק (למצב חירום!) וגם נתן לאחרים כשהם הגיעו לשדה התעופה באתונה. ככה שהפה של כולם היה מלא קרקרים כשהוא שאל אותם, המום: "אתם ידעתם שיוון זה בכלל לא מקום אחד, זה בעצם איזה 3,000 איים?"
"אתה לא ידעת?" שאל רני והשפריץ עליו פירורים של קרקרים. ספיר קראה מהטלפון שלה: "דלוס הוא אי קטן מאוד ששייך לאיים ה…קיקלדים? ציקלדים? והוא בעצם אתר ארכיאולוגי חשוב… דלוס הוא מקום הולדתם של אפולו וארטמיס…"
"איזה אפולו וארטמיס?" שאל רני, "האלים מהמיתולוגיה?"
"לא," ענתה אלה, "אפולו וארטמיס מאינסטגרם… ברור שהאלים מהמיתולוגיה!"
"סליחה!" אמר רני בטון ממש לא מתנצל ואפילו די תוקפני, "לא כולנו התכוננו לנסיעה הזאת שנה מראש."
"בסדר, אבל לא קראת פרסי ג'קסון?" שאלה ספיר.
"האמת," אמרה אלה, "שגם אני לא קראתי פרסי ג'קסון. פשוט היה לי בבית ספר שיעור בחירה מיתולוגיה –"
ג'וני עשה פרצוף. "באיזה בית ספר יש שיעור בחירה מיתולוגיה?"
"אני לומדת בבית ספר בינלאומי. ההורים שלי דיפלומטים, אז גרנו ביפן. אני רק פה לחופש, ובתחילת השנה אנחנו בכלל עוברים לשווייץ, לא משנה."
"מאוד משנה! איפה בשווייץ? אנחנו נוסעים לפחות פעם בשנה לסקי בשווייץ –" ג'וני השתתק כשהוא ראה את המבטים של האחרים. "טוב, אני טחון, בסדר. אבל בזכות זה יש לנו קרקרים לאיזה חצי שנה!" הוא חבט בתיק המלא שלו וחייך.
הטלפון של אלה צפצף והיא הרימה אותו והסתכלה: "עידו שלח לנו לינק לכרטיסים למעבורת מאתונה למיקונוס, וממיקונוס לדלוס וחזרה. וכרטיס לסיור מודרך באי דלוס. והוא ביקש שבדרך חזרה נביא לו מהדיוטי פרי של יוון 'את הבקבוק של השמן זית עם הציור של הזית המחייך.' קניות בשביל עידו זה נקרא חירום? ג'וני, אתה צריך להשתמש בכרטיס של אמא שלך, אני לא יכולה להשתמש בכרטיס שלי, שההורים שלי לא יבינו שאני ביוון."
"ההורים שלך לא יודעים שאת ביוון?!" רני היה המום.
"נראה לך שההורים שלי היו נותנים לי לנסוע ליוון בלי אף מבוגר? ברור שלא. לכם נתנו?"
"אני גר בחופש אצל ג'וני, וההורים שלו הסכימו לשנינו."
"אני גרה בחופש אצל ספיר, וההורים שלה חושבים שאנחנו אצל הבת דודה השנייה שלי, בתל אביב. מזל שאני גם ככה מסתובבת עם הדרכון שלי."
"טוב, כמו שנעמה אומרת, זמן זה כסף," ציטטה ספיר, "בואו נראה איך מגיעים למעבורת, ואם יש לנו זמן לישון קצת, כי אני…" – היא פיהקה – "הרוגה מעייפות."
והיא באמת ישנה במונית למעבורת, וגם במעבורת, וגם בזמן שהם חיכו למעבורת השנייה לאי דלוס, וגם במעבורת השנייה. שם הציעה אלה להסביר לג'וני ולרני מה הסיפור של אבני החושן, ולקרוא להם מהיומן של אח שלה, שהיא הביאה איתה בתיק. אבל רני נרדם וג'וני הקיא, ובסוף כולם נרדמו, ורק כשאחד העובדים צעק לרני באוזן "אקסקיוז מי!" הם התעוררו, ועד שהם התאפסו על עצמם וירדו אל האי, הם פספסו את הסיור המודרך שלהם.
דלוס
"אז… אלה, לאן עכשיו?"
אלה משכה בכתפיים. "לא יודעת, אולי פשוט נסתובב ב… בחלק הארכיאולוגי?"
"כל החלקים ארכיאולוגיים," אמר רני, "כל האי הזה הוא אתר ארכיאולוגי. בגלל זה אין פה כלום חוץ מארכיאולוגיה, ואי אפשר להישאר פה בלילה, כי אפילו מלון אין."
"אז פשוט נסתובב וזהו," משכה אלה בכתפיה.
"ונחפש מה? את האבנים האלה?" תהה ג'וני.
"לא נראה לי… הדוקטור סגל הזה לא מצא כבר את האבן?"
"אבל יש שתים עשרה אבנים, לא?"
"כן, אבל מי אמר שכולן כאן?" התעצבנה אלה.
"אפשר שכולנו נירגע ושאלה תסביר את הסיפור של האבנים האלה בכלל?" שאלה ספיר.
"שנייה, אני מצלם…" אמר ג'וני. "אקשן!"
"כן. אז ככה. בית המקדש, מכירים? אז מי שהיה אחראי שם על כל הדברים שעושים במקדש, היה הכוהן הגדול. היה לו מין בגד־או־חגורה־או־מה־שזה־לא־יהיה שהיו עליו שתים עשרה אבנים, אחת לכל שבט."
ספיר דקלמה: "ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, בנימין ויוסף – שמתחלק למנשה ואפרים, אבל אני לא איכנס לזה."
"זה יהיה במבחן?" שאל ג'וני והצחיק את עצמו. אלה התעלמה והמשיכה: "לפי הרמב"ם, הכהן הגדול היה יכול לשאול שאלה, ולקבל תשובה מהאבנים. קוראים לזה אורים ותומים."
"מה זאת אומרת לקבל תשובה מהאבנים?"
"לא ממש ברור, כנראה שהיו אותיות על האבנים והן האירו כזה… כמו במשחק הזה, סיימון?"
"אוי, אני אלוף בסיימון!" קרא ג'וני, אבל לפני שמישהו אמר משהו, הוא כבר השתתק ועשה כאילו הוא נועל את הפה שלו במפתח.
"אז זה שווה בטירוף, לא?" שאל רני, "זה גם שווה מלא כסף, כי אלה אבנים יקרות, שזה אומר… מה, יהלומים וכאלה?"
"פחות יהלומים, יותר 'וכאלה'. יש שם אבנים שאף אחד לא מכיר, ולא יודע איך הן אמורות להיראות."
"בסדר, אבל זה משהו עתיק מבית המקדש, כאילו מהתנ"ך, שאף אחד לא מצא עדיין, אז זה בטח יקר ממש, נגיד כמו המגילות הגנוזות," המשיך רני, וג'וני עשה פרצוף ואמר: "הרעיון בלתת דוגמה זה משהו שכולם מכירים," ורני אמר לו "תעשה גוגל" ושאל: "והכי חשוב, שזה גם כמו… כישוף כזה? כאילו יש לזה כוח או משהו?"
"אם אתה מאמין בדברים כאלה," אמרה ספיר.
"לא יודע… אלה, אח שלך האמין?"
"תומר האמין שאולי יש בזה משהו, אבל הוא בכלל לא ידע אם האבנים האלה אמיתיות ואם כן, אם הן שרדו כל כך הרבה זמן. אבל אז הוא שמע שסגל מצא אבן אחת איפשהו ביוון, ושיש לו איזה רמזים לגבי איפה שאר האבנים, אז הוא הלך לפגוש את סגל, ונסע ליוון ו…"
"והדבר הבא זה שצלצלו משגרירות ישראל ביוון, ואמרו להורים שלה שהוא מת בתאונת צלילה," נאנחה ספיר.
"אם את מאמינה בדברים כאלה," אמרה אלה.
"מה זאת אומרת?" שאל ג'וני.
"הם אמרו שהוא יצא לצלול ולא חזר. אבל אף אחד לא מצא גופה, מצאו רק בלוני חמצן ריקים. והוא בכלל היה מדריך צלילה, זה ממש לא הגיוני שתהיה לו תאונת צלילה," היא ענתה.
רני הביט אל ספיר, שמשכה בכתפיה. היא הבינה שאלה לא רוצה להאמין שתומר מת, אבל היא חשבה שהרבה יותר הגיוני שהייתה לו תאונת צלילה, מאשר משהו שקשור לאבנים האולי מכושפות האלה.
"תגידי," נזכר ג'וני, "יש לך את כל זה כתוב? כי אנחנו עוד צריכים לשלוח כתבה."
"יש לי את זה בראש, אל תדאג. עכשיו בואו נזוז, כי המעבורת האחרונה בחזרה היא בשבע או משהו, וכשהיא עוזבת האי נסגר ואין פה אף אחד."
"המעבורת האחרונה היא בשמונה, ואני על זה," אמר ג'וני. "אני אשים התראה לחצי שעה לפני המעבורת, שבטוח יהיה לנו מספיק זמן לחזור."
היה חם והמים שהיו להם נגמרו די מהר, ואפילו הקרקרים שהיו בתיק של ג'וני, והיו ממש הרבה, כבר נגמרו. הם הלכו מה שנדמה כמו שעות, וראו המון קירות שבורים, ושבעה אריות משיש שבכלל נראו יותר כמו כלבי ים, ומקום שפעם היה בו אגם או משהו כזה, ומזרקות ומוזאיקות ומוזיאון, ואפילו משהו שיכול להיות שהוא בית הכנסת העתיק בעולם. אבל בשום מקום לא הייתה אבן יקרה או הוכחה שתומר בכלל הגיע לכאן, וזה פשוט היה כמו טיול שנתי די מבאס.
וברבע לשמונה, כשהם הגיעו אל הרציף של המעבורת, הם גילו שהמעבורת האחרונה בחזרה לאי מיקונוס יצאה בשבע, ועכשיו הם תקועים לבד על דלוס. אחרי שהם רבו ביניהם מי אשם (והסכימו שזה ג'וני), הם נשכבו במעגל שבו כל אחד מניח את הראש על הבטן של השני, והצליחו איכשהו להירדם ולישון עד הבוקר, ואז הם עלו על המעבורת הראשונה וחזרו למיקונוס. שם קנה ג'וני לכולם בכרטיס חירום ארוחת בוקר חירום, ורק אחרי שהם אכלו כמויות מטורפות של קולורי וספנקופיטה ולוקומאדס (ספיר: "אוכל יווני זה טעיםםםם!"), הם קלטו שהמזוודה הקטנה שלו, שהיה בה גם התיק של אלה עם מייבשי השיער של ספיר, לא הייתה איתם.
"אני לא מאמינה, היומן של אח שלי היה במזוודה הזאת!" התעצבנה אלה, אבל ג'וני שלף את הטלפון שלו והסביר להם שיש לו מכשיר איתור כזה מוצמד למזוודה, והוא יכול לראות באפליקציה איפה המזוודה, ואז זה באמת שטויות. "עוד שנייה הוא יראה לנו במפה אם זה בדלוס או במעבורת או בשדה התעופה או ב…" והשתתק, והעיניים שלו נפתחו כל כך שהן היו בגודל של קעריות מרק. ספיר מייד חטפה לו את הטלפון וראתה מפה עם סימון כחול, אבל כנראה משהו שם התקלקל, כי נראה היה שהמזוודה של ג'וני נמצאת במקום שנקרא Tokyo Japan Temple, שבמפתיע היה בטוקיו, יפן.